Butterfly
לקח לי המון המון זמן אבל סוף סוף סיימתי את הפרק הרביעי!! קולולו אז רציתי להגיד כמה דברים. גם אני וגם אתם עלינו על זה שיש יותר מדי מורדים, ושמאוד קשה להתעקב ולהבין את כולם. אז החלטתי שמתוך המורדים יהיו חלק שיהיו יותר ראשיים מהאחרים, ושהמקום שלהם בעלילה יהיה משמעותי יותר, ושהשאר יהיו פחות משמעותיים אך עדיין חלק מהעלילה! אני מצטערת, מקווה שלא תפגעו ושעדיין תמשיכו לעקוב ושלא תשנאו אותי ^^ המורדים הראשיים יותר יהיו קיארה, אש, אליס, ניאו ומל (שתכירו אותו לעומק בפרק הבא!) וכמובן סילבר. תגידו מה חשבתם ומקווה שמישהו עדיין קורא!

ארבעת הממלכות- פרק 5

Butterfly 25/10/2016 951 צפיות 2 תגובות
לקח לי המון המון זמן אבל סוף סוף סיימתי את הפרק הרביעי!! קולולו אז רציתי להגיד כמה דברים. גם אני וגם אתם עלינו על זה שיש יותר מדי מורדים, ושמאוד קשה להתעקב ולהבין את כולם. אז החלטתי שמתוך המורדים יהיו חלק שיהיו יותר ראשיים מהאחרים, ושהמקום שלהם בעלילה יהיה משמעותי יותר, ושהשאר יהיו פחות משמעותיים אך עדיין חלק מהעלילה! אני מצטערת, מקווה שלא תפגעו ושעדיין תמשיכו לעקוב ושלא תשנאו אותי ^^ המורדים הראשיים יותר יהיו קיארה, אש, אליס, ניאו ומל (שתכירו אותו לעומק בפרק הבא!) וכמובן סילבר. תגידו מה חשבתם ומקווה שמישהו עדיין קורא!

התעוררתי בבוקר לכל צעקות שבקעו מבחוץ. קמתי מהמיטה במהירות והתקרבתי לחלוני. הסטתי את הוילונות האדומים ופתחתי אותו לכדי סדק צר. מחוץ לביתי הייתה התקהלות די גדולה של אנשים במדים אדומים וחיילים במדים האפורים עם ארבעת הפסים. הם עמדו מקובצים, כנראה מסוככים על משהו שהוסתר מעייני בגלל זווית הצפייה שלי.
חשש התגנב לליבי והפחד הציף אותי. הפחד שאולי קרה משהו לאחד מהחברים האמיצים שהכרתי אתמול. מיהרתי ללבוש שמלה אדומה שהייתה הדבר הראשון שראיתי כשפתחתי את הארון; היא הייתה שמלה אדומה בהירה שנכרכת סביבי עם צווארון ושמעוטרת בפסים זהובים לכל שוליה. נעלתי את המגפיים האדומים הגבוהים במהירות ואספתי את שערי לעגבנייה בעזרת כתר זהוב וקטן ששימש לקשירת השיער כמו מעין גומייה ממתכת.
יצאתי מחדרי במהירות, וכמעט רצתי לדלת הכניסה. פתחתי אותה בתנופה וירדתי במדרגות בזריזות. הרבה דיבורים נשמעו, אך לא הצלחתי להבין מה הם אומרים. התקרבתי להמולה וראיתי כי האנשים אדומי המדים מקיפים מעגל של שומרים שעמדו זקופים סביב משהו שלא הצלחתי לראות. מכופפים האש התחבקו אחד עם השני ועל פניהם הבעות מיואשות, ולחלקם אף זלגו דמעות. הפחד עטף את כל גופי, מוחץ את הריאות שלי וממלא את הראש שלי בכל המראות הקשים שאולי נמצאים בתוך המעגל המוסתר על ידי השומרים. דמיינתי את אש שוכבת באמצע המעגל, מחוסרת הכרה או אולי אפילו מתה; דמיינתי את המורדים מהממלכות האחרות מוכים ומפורקים. ניסיתי לסלק את המחשבות הנוראיות ממוחי אך הן נשארו שם, כואבות ומוחצות, משתלטות על המוח שלי לחלוטין.
התחלתי לפלס את דרכי בין המוני האנשים, אך גם כשהתקדמתי הדבר היחיד שהצלחתי לראות בין השומרים שעמדו סביב הוא כמה צלליות, גוף שלא הצלחתי לזהות מוטל על הרצפה כמה מטרים ממני, והבזקי שיער שחור. הגעתי למסקנה שיש כמה אנשים בפנים, וחלקם מוטלים על הרצפה. האנשים סביבי דיברו ללא הפסקה ולא הצלחתי להבין כלום. כמה מטרים ממני קלטתי את המורה שלי, מר ריגן. ניגשתי אליו במהירות.
"מר ריגן אדוני," אמרתי והצמדתי את כפות ידי וקדתי קידה קלה. לא היה נראה כי הוא לגמרי מרוכז בי, אך הוא קד גם הוא, נותן לי רשות לדבר.
"מה קרה כאן?" שאלתי אותו. הוא התבונן מעליי בהסחת דעת, ואז הפנה את מבטו אליי וסוף סוף מיקד את כל תשומת ליבו בי.
"משהו רע קרה כאן… ילד בית משפחת האנון נעצר. ההורים נלחמו נגד החיילים, ואחד מהם ירה באם המשפחה. הם החליטו לפרוץ לבית שלהם וגילו מקדש לאלה. הם לקחו את האב ואת הבן למשפט ואת האם הפצועה הם השאירו מוטלת כאן."
כל העולם השחיר. זה היה גרוע יותר מכל מה שהם אי פעם עשו. גרוע יותר מכל מה שדמיינתי. כאב לי החזה, והלב שלי דפק כאילו הוא מרגיש את הלב הדומם שמוטל כמה מטרים ממני. הרגשתי חלשה, כאילו כל האנרגיה שלי התאדתה כמו טיפות מים.
שדה ראייתי כוסה במסך של דמעות, למרות שלא הכרתי את משפחת האנון. המחשבה על הבחור שנעצר, ועל האם שנורתה רק כי ניסתה להגן על בנה. והיה גם את כל עניין המקדש. הדת היא עוד אחד מהאיסורים של מפלגי האומות. מבחינתם, אנחנו צריכים להאמין בהם ולא בשום ישות אחרת. אמנם יש המון משפחות שמאמינות בסתר אך להכין מקדש, ועוד להשאיר אותו גלוי לעין בביתם? כנראה למשפחת האנון הייתה איזה משאלת מוות.
אני לא יכולה לסבול את זה יותר: לא את המשטר הזה, לא את הטרור הזה.
"סילבר!" מישהו קרא בשמי. הסתובבתי במקום, מחפשת בתוך ההמולה את מקור הקול.
"סילבר," הקול נשמע שוב, עכשיו קרוב יותר. כשהסתובבתי לשמאלי גיליתי מולי את אלייה (Aliya), נערה בת גילי שלמדה איתי ועם בן בכיתה.
"היי." אמרתי לה והנדתי את ראשי כברכת שלום; אין צורך להשתחוות למישהו בן גילך, רק למבוגרים ולבעלי מעמד גבוה. היא הנידה חזרה ושילבה את ידיה. היא הייתה גבוהה ממני ושזופה. שיערה היה כהה ואדוף לצמה הדוקה שהתחילה מקו מצחה והגיעה עד גבה התחתון. היא לבשה חולצה צמודה ואדומה שחשפה את בטנה, מכנס רחב אדום ומעליו מעין חגורה ארוכה שהייתה משובצת באבנים אפורות. נעליה היו מגפיים זהות לשלי.
"שמעת מה קרה?" היא עברה לדיבור שקט והשפילה את מבטה. ראיתי כי פניה אדומים מעט והבנתי שהיא כנראה בכתה גם היא.
הינהנתי.
"את יודעת מה קרה לבן? לא ראיתי אותו מאתמול, ואחרי מה שקרה היום… ובכן, אני רק חוששת, וחשבתי האם את יודעת משהו?" היא הרימה את מבטה אליי ונשכה את שפתה התחתונה. היא נראתה מתוחה וידה גירדה את עורפה.
לא ידעתי האם לספר לה. זה בטוח לא יוריד את מפלס הלחץ שלה, אבל מגיעה לה האמת לא?
"הוא נעצר. אתמול." היא עצרה את נשימתה ועיניה נפקחו באימה. נשמתי עמוק והמשכתי, "המשפט שלו אמור להתקיים מחר, אני… אני לא יודעת מה איתו כרגע." ידיה כיסו את פיה ועיניה נראו מבועתות. הרגשתי כלכך אשמה. והגיע לי, כי באמת הייתי אשמה. לו רק לא הייתי גוררת אותו איתי… סופו יכול להיות דומה מאוד לסופה של אם משפחת האנון… עשיתי תנועה פתאומית והתכוונתי ללכת למצוא את אש או קיארה, אך אלייה קלטה אותה ותפסה בידי בחוזקה.
"אני כלכך מפחדת, אני פשוט…" אלייה הביטה בי בעיניים חומות וגדולות, מתפללת שלא אלך ואעזוב אותה לבד בתוך שדה האנשים האומללים האלו.
"אל תדאגי, אני -" עצרתי וליקקתי את שפתיי. היא הביטה בי בציפייה. "אני לא אתן לו למות." זה לא היה הדבר הטוב ביותר להגיד ואלייה התאכזבה מעט, אבל זה היה הדבר היחיד שיכולתי להגיד שלא היה שקר, או שהיה חושף אותי ואת המורדים.
הינהנתי אליה, והיא עזבה לי את היד לאט והינהנה חזרה.
התרחקתי מההמולה ומאלייה והחלטתי למצוא את אש וקיארה, שלהפתעתי היה קל למדי: כמה דקות אחרי שקיבלתי את ההחלטה הזאת ראיתי את אש באחת הסימטאות. היא לבשה חולצה שחורה וצמודה ומכנס רחב ומעליהם מין חלוק אדום שהיה צמוד וארוך ונקשר בעזרת חגורה חומה. שיערה השחור אסוף בחצי הקוקו הקבוע שלה, אך משהו היה שונה: על פניה הייתה רעלה אדומה שקופה שהייתה קשורה לכתר שהקיף את חצי הקוקו שלה והסתירה את פיה ואת צווארה. רעלות כאלה אמנם לא היו משהו נדיר, אך הן היו בעיקר נפוצות אצל נשים נשואות ולא אצל ילדות. היא ישבה על המדרכה כמה מטרים מההמולה ובהתה קדימה בחוסר מעט. התקרבתי אליה וחיכיתי שתשים לב אליי. היא לא סובבה את ראשה אליי גם כשהייתי ממש קרובה אליה והתיישבתי לידה.
"את יודעת, מאז שפגשנו אותך, משהו השתנה. בממשלה אני מתכוונת." היא סוף סוף סובבה את ראשה אליי ובהתה בי בריקנות. הבטתי בה בבילבול. היא החזירה את מבטה לרחוב.
"הם נעשו קשוחים יותר. כאילו… כאילו הם יודעים שהצטרפת אלינו." היא אמרה בשקט. לא הבנתי מה זה אמור להביע. למה שהם יהיו קשוחים יותר בגללי? לא יכולתי להכחיש את העובדה שלמרות שפגשתי את המורדים לפני יומיים, מאז בן הספיק להיעצר, והתקרית במשפחת האנון קרתה.
"למה-"
"אבל אי אפשר לדון בזה עכשיו. קיארה שלחה אותנו למשימה." אש קמה בחדות וחיכתה שגם אני אקום, ואז התחילה ללכת לכיוון בתי המגורים בשכונה ליד ביתי, ובית משפחת האנון.
"מה המשימה?" שאלתי, אך כבר למדתי שאני לא צריכה לצפות לקבל תשובה. הלכנו במהירות, מתרחקות מההמולה ומהמראות הקשים שהסתתרו מאחוריה.
הלכנו עשר דקות בערך, ואש ידעה בדיוק לאן היא הולכת. שמתי לב שהיא לא רגועה, ושהצעדים שלה קצובים וקצרים ומבטה ממוקד לפני ושפתיה קפוצות. כמעט כאילו היא כועסת על המשימה שניתנה לה.
לפתע היא נעצרה בפתאומיות כזו שכמעט נתקעתי בה. התיישרתי ברגע האחרון והבטתי לכיוון הבית שאליו היא הביטה. הוא נראה כמו כל שאר הבתים, עם הדגל האדום בכניסה ועששית כבויה תלויה על מוט ונשענת על הדלת. ניסיתי לנחש מה אנחנו עומדות לעשות: לפרוץ לבית? לשדוד בית? לגייס מישהו חדש? להלשין על מפרי חוק? המחשבה האחרונה נמחקה מהרשימה כשהבנתי שאש היא כנראה מפרת החוק הגדולה ביותר שחיה בקרב מכופפי האש.
היא עלתה את המדרגות בצעדים קצובים וראיתי שאגרופה קמוץ בעצבנות והיא מתוחה. היא דפקה על הדלת פעם אחת והתקרבתי כדי לראות מי יצא ממנה.
את הדלת פתח בחור גבוה ומרשים עם עור שזוף ועיניים בצבע דבש ושיער חום שידיו התעסקו בו בכדי לאסוף אותו בקוקו קטנטן בעזרת כתר זהוב. הוא לבש מעין וסט ארוך ואדום מעל מכנס חום אדמדם ומגפיים אדומות גבוהות כמו של כולנו. הוסט היה קשור בחגורה חומה ועבה אך הוא לא לבש חולצה תחתיו וביטנו הייתה חשופה.
ברגע שזיהה את אש הוא חייך חיוך שחשף שיניים לבנות וגומת חן בצד שמאל.
"אש נור, כמה התגעגעתי אלייך." הוא דיבר במבטא דרומי, מה שהיה מוזר בשכונה מערבית כלכך כמו זאת. הוא ביטא את השם שלה כאילו אמר משהו מסתורי וסודי ביותר, מה שגרם לי לרצות שיגיד את השם שלי באותה הצורה.
"מל. לא השתנית." היא אמרה והרגשתי איך המתח שבגופה נרפה אחרי שחייך אליה.


תגובות (2)

– "כנראה *משוחחים* על משהו…"

– "זאת הייתה שמלה אדומה *שנכרחה* סביבי…" – חשוב מאוד לשמור על זמן העבר בפעלים. זה יכול להיות מבלבל, אבל אם תעברי על הפרק כמה פעמים אני בטוחה שתצליחי לאתר את השגיאות.

– "*מכופפי* האש התחבקו אחד עם השני…"

– "מה קרה כאן?" – לא היה צורך בירידת שורה.

– "כנראה *ש*למשפחת האנון הייתה *איזו* משאלת מוות."

– "כשהסתובבתי לשמאלי גיליתי מולי את אלייה (Aliya)…" – השימוש בשם באנגלית היה מעט מיותר. אם זה פרט חשוב בעינייך יכולת להוסיף אותו ב'רציתי להוסיף', אבל זה לא הכי מתאים בסיפור.

– "שיערה היה כהה *ואסוף*…" (שגיאת מקלדת)

– "לו רק לא הייתי גוררת אותו איתי… סופו יכול להיות דומה לסופה של אם משפחת האנון…" – לא היה צורך בשלוש נקודות רצופות. אין הרבה מקרים שבהם כדאי להשתמש בשלוש נקודות, זה קוטע את הקריאה.

– "…ובהתה קדימה בחוסר מעט." – חוסר של מה בדיוק? חסרה שם מילה.

– "… ושהצעדים שלה קצובים וקצרים ומבטה ממוקד ושפתיה קפוצות." – יותר מדי שימוש ב-ו' החיבור במשפט אחד.

– "…היא כנראה מפרת החוק הכי גדולה שחיה בקרב מכופפי *האש.*"
~~~
– פרק טוב, סך הכל. הוא התחיל רגוע (עד כמה שאפשר לקרוא לרצח פומבי רגוע, כן? XD) ואז נגמר עם הרבה שאלות. מה המשימה שקיארה נתנה להם? מי זה מל? מה הקשר שלו למורדים? להתחיל לשפפ אותו עם אש? (על מי אני עובדת, כבר התחלתי.)
– אני מתחילה לחבב את אש, יש לי תחושה שאני הולכת לאהוב מאוד את מל.
– לפתע שמתי לב שכולם שם מתלבשים כמו דמויות מאווטר~ (זה מגניב, באמת.)
(אוי, ואגב, הפרק הקודם היה פרק ארבע – זה פרק חמש ^^)
מחכה להמשך! (:
קטניס אוורדין, סוף.

25/10/2016 21:23

זה הפרק שהכי זרם לי.
יש תיאורים במידה הנכונה והשארת אותנו במתח.

יפה.
אני ממתין להמשך :)

25/10/2016 23:11
13 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך