פונדק המלאך

סיימתי את השנה האחרונה שלי בבית הספר.
כזאת הקלה.
נפרדתי מחבריי ונסעתי הביתה.
לא התכוונתי ללכת לשום מסיבה. אפילו שהיו כצה מסיבות שרציתי ללכת אליהם, אבל לא יכולתי.
ההורים שלי לוקחים אותי לחופשה.
אני לא מבינה למה, הם לא התייחסו אליי כמעט, וכך מאז שאני קטנה. הם תמיד מסרו אותי לסבא וסבתא שלי ויצאו לעיסוקים שלהם.
אבל עכשיו הם החליטו לקחת אותי לחופשה של חודש בכפר במזרח סיביר.
הם לא סיפרו לי הרבה על המקום, אפילו לא הסבירו למה הם לוקחים אותי לשם. הם רק אמרו שגרים שם קרובי משפחה. וזה לא סיפק לי הרבה מידע.
אני לא יודעת איך אני אסתדר איתם שם אפילו… יש רגעים שאני מוכנה לקחת את הרגליים שלי ולרוץ רחוק רחוק מהם. אבל בזמנים אחרים הם עשו את זה בישבילי, יצאו לעיסוקיהם והשאירו אותי עם סבא וסבתא שלי.
עכשיו אין לי הרבה ברירות.

״קלריסה. כדי לך ללכת לישון עכשיו, אנחנו צריכים לצאת בשלוש בלילה.״ זה נאמר בקול קריר. קריר ומרוחק. אבל ככה אמא שלי תמיד דיברה איתי. לפעמים הרגשתי כאילו היא לא ידעה איך להתמודד איתי. ובגלל זה היא נמנעת מלנהל איתי שיחה בת יותר מכמה משפטים שלא כוללים שאלות מזג אוויר.
לא עניתי לה. היא לא ציפתה לתשובה. פשוט עליתי לחדרי והמשכתי לארוז לתוך המזוודה הירוקה שלי.
הכנתי בגדים חמימים לטיסה ולמזג האוויר הקר בכפר.
נכנסתי למיטה, ובסופו של דבר, הקשבתי להצעתה של אימי ונירדמתי.

כל כך הרבה אש. הכל תערובת של עשן, דם ושלג.
מלאכים לבנים, כל כך טהורים ויפים, נלחמו נגד מלאכים שחורים ורעים.
המלאכים הלבנים נראו כמו בני אדם. רק שהם היו יפים מהרגיל, כל אחד מהם היה יפיפה. אולי אלה היו הכנפיים הלבנות שניראה כאילו זוהרם הקיף אותם בהילה טהורה.
הם נחלמו בעוז נגד המלאכים השחורים. גם הם היו יפהפיים לא פחות, אבל יופיהם היה רע, הוא שידר רועה וסכנה. ההילה השחורה סביבם שידרה את זה.
בתים עלו באש, רק ילדים ברחו ורצו סביב רגליהם של המלאכים הפצועים. דמם של המלאכים זלג על השלג. בחלקו הדם היה שחור כמו עלטה גמורה, ובחלקו הדם היה בצבע אדום מבריק, צבע בוהק ומהפנט.
פחד מילאה אותי.
שמי חוזר על עצמו. כמו מקהלה עצובה- ״קלריסה, עיזרי לנו! אנו זקוקים לך״

רציתי להיפטר מהדם, רציתי להיפטר מהפחד, רציתי להיפטר מהפנים היפהפיות של המלאכים.
הזיעה כיסתה את פני. הזעקות פסקו והשקט מילאה את אוזניי. לחץ עליהם והביא הקלה על ליבי.
״קלריסה! קלריסה תעני לי, מה קרה לך מתוקה?״
זה אבא שלי… אולי הוא היה חמים יותר מאימי, אבל הוא לעולם לא הראה דאגה כזאתי כלפיי. דאגה ואכפתיות.
התיישבתי במיטתי, מחיתי את הזיעה ממצחי.
הסתכלתי עליו. הדאגה בערה בפניו, הוא תפס בכתפי וליטף את פני.
״את צעקת״ הוא אמר כשידיו ניקו את דמעותי.
אפילו לא הבחנתי בדמעות.
״היה לי חלום רע״ השלכתי את רגלי אל הריצפה ונעמדתי.
היה חשוך, כניראה לילה.
״מה חלמת?״ הוא שאל, ואם לבחון את קולו בדקדקנות, אפשר להבחין בנימת פחד.
הוא באמת דאג לי. ניסיתי להדחיק את ההפתעה שנבעה מדאגתו אליי.
אבא שלי באמת היה נחמד יותר מאימי. הוא התקשר אליי מדי יום כשלא ראיתי אותו למשך ימים (דבר שכיח) ולפעמים שלח הודעות כדי לשאול לשלומי.
אבל הדאגה שהציפה את עיניו הכחולות- זה היה דבר יוצא דופן.
פניתי להסתכל עליו. למה הוא כל כך חשש מהחלום שלי?
שלטתי ברגשותי, שלטתי בהבעות שלי ובקולי.
כך עשיתי כמעט תמיד כשניהלתי שיחה.
עשיתי כך כי שנאתי לחשוף את רגשותי בפני אנשים. לא רציתי לתת להם להכיר אותי לפני שאני מכירה אותם. וההורים שלי היו כמעט זרים בישבילי.
״סתם. סיוט. אותו אחד…״ וכך עניתי בקול מרוחק ומזלזל. אבל זה לא הגיעה לו. הוא התייחס אליי טוב. טוב יותר מאשר אמא שלי. אבל הוא עדיין מתעלם ממני לפעמים, הוא לא מנהג כמו אבא אמיתי.
״אותו אחד?!״ הרים את קולו ״למה לא סיפרת לי על זה? למה לא סיפרת לנו?״
פני חתומות וריקות מהבעה, לעומת פניו אל אבי שהיו מודאגות וחוששות.
התעלמתי מזה, וזה היה לא פשוט. פשוט משכתי בכתפי ועניתי ״לא היה לכם זמן״.
רציתי לסיים את הדיון.
״תספרי לי על החלום״
״אנחנו לא ממהרים?״ הסתכלתי על השעון על השידה מאחורי ״עשרים דקות לשתיים. לא כדי שנתחיל להתארגן?״
אבא שלי נאנח, הוא נראה כל כך אומלל עכשיו משום מה. זה היה משונה לראותו כך. הוא חייך כל יום, הוא שידר עוצמה וחוזק. התנהג כאילו היה מלך. וכזה רושם הוא עשה.
אבל עכשיו? עניו הצלולות היו מודאגות, ושיערו הכהה משוך לאחור באלגנטיות. הוא ניראה כל כך צעיר. הוא באמת צעיר.
כשנולדתי הוא היה בן 18, ואימי הייתה בת 16.
הגיליים שלהם לא היו שפויים. הם תמיד סיננו את השאלות שלי לגבי זה, ובעצם, לגבי הכל.
כל אשר ידעתי, היו הגיליים שלהם כשנולדתי.
אבא שלי הוא בחור נאה בן שלושים וחמש.
כעת ישב על מיטתי ופניו מיוסרות.
״כן. צריך להתארגן. תספרי לי בטיסה? זאת תהיה טיסה ארוכה… כדי שתקחי איתך כמה ספרים, אולי את הספרים ברוסית שסבא נתן לך.״ הוא קם והלך.
הכרחתי את עצמי להתארגן.
הדבר האחרון שרציתי היה לבלות עם ההורים שלי חודש שלם.
ניסיתי לשכנע את סבא וסבתא שלי לבוא, אבל הם אמרו שהם לא יכולים. וכח פעם כשניסיתי דרך אחרת, הם עדיין ענו לי כך. ולא אמרו שום דבר נוסף.
הדבר היחידי שיכול לעזור לי לשרוד את החופשה הזאת אלה הספרים שלי ומוזיקה.

פשטתי את בגדיי הפשוטים והבטתי במראה.
הסתכלתי לתוך עיני המשונות. שונות אחת מהשנייה. אחת הייתה כחולה כמו השמיים הבהירים, והשנייה הייתי בצבע חום לוהט, כמו אדמה פורייה בצבע אדמדם.
אספתי את שיערי הכהה וניכנסתי לזרם המים החמים.
התארגנתי מהר. לבשתי סוודר כחול ומכנסי גינס שחורים. אבא שלי אמר לי לשים מגפיים כי שלג כבד יורד בכפר.
התיישבתי על המיטה ונעלתי את מגפיי.
המזוודה עמדה לצד הדלת, ותיק נוסף שרועה על מיטתי. תיק גב שחור ופשוט.
אליו הכנסתי דברים שאזדקק להם בטיסה- טלפון, אוזניות, מטען שחס וחלילה לא תיגמר לי הסוללה ואצטרך להישאר ללא מוזיקה.
לקחתי מסטיק שתמיד עזר לי להעביר את הבחילה.
המעיל השחור שלי נח לצד התיק.
כל מה שנישאר לי הוא לבחור ספרים לטיסה.
עמדתי מול הסיפרייה הקטנה שבחדרי הגדול, והעברתי את מבטי על הספרים.
עברו הדקות וכל מה שהחזקתי בידי היה שני ספרים. החלטתי שאני אקח ספר אחד ברוסית.
הסתכלתי על המדף שבו סידרתי את הספרים יפה יפה.
העברתי את אצבעותי עליהם, מרגישה את הבליטות והשקעים של האותיות. מרגישה את הקטיפה, או את מגע כריכת העור.
שם אחד נתפס בעיני, כאילו בלט יותר מכל הספרים הרבים על המדף. נצנץ וקרץ לי.
כריכתו הייתה מעור בצבע כחול עמוק ויפהפייה.
ואותיות זהב בולטת על פניו.
זה היה אחד הספרים שסבא שלי נתן לי.
על הספר כתוב ברוסית ״מעשיות וסיפורי עם״
לא נותר מקום לספק. אני לוקחת את הספר הזה.
הכנסתי את הספרים לתיק חוץ מספר המעשיות.
ישבתי על מטתי והתחלתי לקרוא את העמוד הראשון. הסקרנות גברה עלי.
הייתה הקדשה- ״לזכר הימים הטובים. אלכסנדר.״
קימטתי את מצחי. בחנתי את הדף הבאה שהיה חרוש בקווים מעוקלים- מפה.
היא לא הייתה שלמה, זה כניראה היה פאזל.
סגרתי את הספר ובחנתי אותו בידי.
הוא היה עבה. בעל עמודים רבים. אבל גודלו כמו גודל כל ספר רגיל.
הוא היה לי מוכר. מוכר כאילו הכרתי אותו היטב, כאילו תמיד חיבקתי אותו לגופי, כאיחו הוא תמיד נח על שידתי.
״קלריסה? אנחנו יוצאים״ אבא שלי הציץ לחדרי וחייך קלושות.
אפילו כשיצא לחופשה הוא עדיין התלבש כאילו יצא לעבודה. חולצה מכופתרת ורשמית, עליה לבש סוודר שחור, מכנסיים אלגנטיים והפעם במקום נעליים מרשימות ומצוחצחות, הוא לבש מגפיים, וגם הן מרשימות לא פחות. מעיל שחור תלוי על ידו. הוא היה כל כך נאה ומרשים, כמו שאנשי עסקים עשירים אמורים להיות…
הוא עמד בדממה על סף הדלת בעוד שאני בוחנת אותו.
״אל תשכחי כפפות וכובע, ממש קר שם״ הוא חייך שוב, אבל אני רק הינהנתי בזעף. זעפתי על לבושו היפה.
כשיצא מחדרי, סידרתי את הספרים בתוך התיק ולקחתי כפפות וכובע לדרך.
כשירדתי במדרגות הזעפתי את פניי עוד יותר, כי אמא שלי- כמו אבא שלי -התלבשה בכזאת רשמיות. היא התלבשה כמו שבכל יום התלבשה- חצאית בצבע אחיד וחולצה מהודרת. לפעמים לבשה שמלות צמודות, כמו עכשיו.
הם לא ניראה כמו הורי.
טוב, היה לי את השיער המלא מאבא שלי ואת האף הקטן והמצויר, וגם את הפנים העגולות והלסת הרחבה. היו לי גם את העני השקד של אימי- אבל בלבוש הפשוט שלי, שהתעקשתי עליו, הרגשתי לא שייכת אליהם.
בעוד שאבא שלי היה גבוהה וחזק, ואמא שלי, תמיד הלכה ופעלה עם גב ישר וסנטר משוך למעלה.
אני הייתי צרת-גו וכל כך קטנה בינהם.
וכך עמדנו מחוץ לביתנו במזג האוויר הנעים. חיכינו למונית שתיקח אותנו לשדה התעופה.
וכבר עכשיו הכנתי את המוזיקה שתעזור לי להישאר שפויה ורגועה.