ממשיכה לשקר

אני מתה לשלוח לך הודעה, אני מתה להגיד לך שאני מתגעגעת אלייך, שאתה כל כך חסר לי. שהריח שלך עדיין דבוק לקירות והקול שלך מהדהד בחלל הריק. אני מתה לספר לך כמה אני חושבת עלייך, איך כל לילה לפני שאני מצליחה להירדם אני מתפללת להתעורר לבוקר חדש עם הודעה מחייכת ממך. הודעה שמסמנת לי שגם אתה מתגעגע, שלא רק אני אוהבת. אני מחכה שתיתן לי איזה סימן שאתה עוד אוהב, משהו שיגרום לי להבין שזה קצת הדדי.

למה ויתרת עליי ככה, בכזאת קלות? אני תמיד נתתי לך הכל, גם כשלא ביקשת או דרשת. ויתרתי על כל כך הרבה דברים בשבילך, רק כדי להיות אך ורק שלך. רק כדי להיות תמיד איתך. חשבתי שכל מה שקורה בינינו זה משהו שהוא סוף סוף אמיתי, הייתי באמת מאושרת. הייתי כל כך מאושרת שזכיתי ביצור הכי מושלם שיש. הייתי כל כך מאושרת עד שהפכתי לעיוורת שלא מצאתי בך פגם אחד. ורציתי להפוך אותך למאושר בעולם, שנהיה מאושרים יחד תמיד, אבל אתה בחרת לוותר.

תכלס אני קצת מבינה אותך, הכי קל זה לוותר, להרים ידיים, להאשים ולהתנער מאחריות. אבל אני עוד פה. נכון, בסוף ויתרתי, אבל הראש והלב עוד במלחמות. הראש מבין שהגיע הזמן לוותר, אבל הלב… הלב כל כך אוהב. הראש מבין שזה לא עובד, שהאהבה לא הצליחה הפעם וחייבים לעשות את הדבר הנכון שהוא להמשיך הלאה. אבל הלב צמא לאהבה הזאת, הוא צריך אותה ועכשיו. הוא מוכן להילחם עליה עד מוות כי הוא יודע שאם הוא יוותר והאהבה תיעלם, הוא בכל מקרה ימות.

בינתיים אני ממשיכה לשקר לכולם ששכחתי אותך ושהמשכתי הלאה, בזמן שזה יותר מידי שקוף שלא. האמת היא שאני מפחדת להמשיך, אני מפחדת להיפגע יותר ממה שכבר נפגעתי. אני מפחדת שאולי לא אצליח יותר להתאהב, שאאבד אמון או איעלם. אני עדיין מחכה ליום שתחזור, שתבין שעשית טעות. ובינתיים אני נותנת לך את השקט שלך. מתרחקת, מסתכלת עלייך מהצד, מחכה בשקט ואוכלת את הלב. לובשת את החיוך הכי יפה שלי ומשקרת. משקרת שטוב לי בלעדייך.