אינסוף

חשבתי שיש דברים שאין להם סוף.
שכל התחושות, האנשים, האהבות, הלימודים. חשבתי שכל זה נשאר אצלנו לנצח.
אוי, כמה טעיתי.
לאהוב אותך יכול להרגיש כמו נצח, אבל זה לא. היום זה אתה, ומחר זה מישהו אחר, מי כמוני יודעת.
אז היום אני בוכה בגללך, היום קשה לי. היום אני נזכרת בך, בנו. נזכרת במי שהיינו כשהיינו יחד, נזכרת באיך שזה נכשל, נזכרת בכמה שזה לא היה צריך להכשל. נזכרת בכל הטעויות שעשיתי. נזכרת בניסיונות שלי להציל את הקשר שלנו.
מאוחר מדי.
אז כן, עכשיו אני נזכרת. כן, עכשיו אני כואבת. אבל גם זה יעבור, כמו אלו שהיו לפנייך ויהיו אחרייך.
הזמן הקצר שלנו ביחד הרגיש לי אינסופי. אבל טעיתי, לכל דבר יש סוף.
זה נגמר.
הרגע ההוא עדיין מהדהד לי בראש מדי פעם, אבל הוא יעלם מתישהו. אם לא היום, אז מחר. ואם לא מחר, אז בעוד חודש, או בעוד שנה, אבל זה יקרה.
חשבתי שיש דברים שאין להם סוף.
אבל הכל נגמר בדיוק כמו שהכל מתחיל, ככה אנחנו עובדים.
לכל חברות, לכל משפחה, לכל נישואים, להכל יש סוף. גם אם הסוף הוא המוות.
לכל חומר שטורחים במשך כל כך הרבה שנים להדביק לנו עמוק בתוך הראש, גם לדברים האלו יש סוף. זה ישכח ברגע שנפתח את דלת היציאה מחדר בחינות הבגרות. ואם יש לנו מזל, זה ישאר לנו בראש עד אחרי הצבא, וזהו.
לכל חוויה יש סוף. אני יכולה לטפס על האוורסט עכשיו, וללטף פינגווינים במדגסקר, ולהרגיש כל כך חיה ואמתית, אבל גם זה לא נשאר לנצח. זה הופך לשגרה או לנוסטלגיה ישנה.
ואף לנו עצמינו יש סוף.
הסוף שלנו יכול לקטוע התחלות, ולהרוס המשכים, אבל גם הוא יקרה, מה לעשות.
חשבתי שיש דברים שאין להם סוף.
אוי, כמה טעיתי.