מתי היא תשים לב.. פרק 37

נקודת מבט ספיר-

הבטתי הצידה ושפשפתי את עיני.
מאור דפדף בפייסבוק שלי, מביט עלי בחיוך ונושק למצחי.
נשכבתי מעל גופו השוכב על הגב, מניחה את ידיו על גבי ועושה קולות מוזרים על מנת שיבין וילטף לי את הגב.
"בוקר טוב גם לך." נשק לקודקוד ראשי בזמן שידיו ליטפו את גבי,
"בוקר טוב" ציחקקתי, מחפרת בתוך גופו החם , נושמת עמוקות את ריחו הטוב.
"אמא שלך הכינה לאכול, את רעבה?" שאל. יודע שאני קמה רעבה בבוקר ישר.
"כן" מלמלתי, קמה מרגליו והולכת למקלחת שבחדרי לצחצח שיניים ולשטוף פנים.
צחצחתי שיניים בזמן שישבתי לעשות פיפי באסלה.
מאור נכנס ואמר "את דוחה אותי" , מחייך חיוך שובב.
הרמתי את מכנסיי והורדתי את המים, הולכת לכיור ויורקת את תכולת פי.
מגרגרת מים ויוצאת אל החדר על מנת שאוכל ללבוש משהו יותר ראוי מחולצה של מאור ללא חזיה , מכנס פוטר מחמם.
לבשתי שמלת בית קלילה, כמובן ששמתי חזיה. אחרת אמא תעיר לי שזה לא מכובד שבעלה רואה אותי ככה.

"ירדנו?" שאלתי, הוא הנהן בראשו.
התיישבנו בשולחן, רואים את אמא מבשלת ארוחה לחג, הסכמנו שכל אחד יעשה בבית שלו חג, מכיוון שכל המשפחה של מאור באה אליו.
"בוקר טוב" אמר מאור והכריח אותי להגיד גם,
"כן, בוקר טוב" צחקתי, "מה יש לאכול?"
"פנקייקים." אמרה בחיוך, מניחה לנו בשולחן קופסאת גלידה, מייפל, שוקולד ופנקייקים.

"מאורי אתה נשאר אצלנו לחג?" שאלה אמא ,
"אני אעשה עם המשפחה, אני אבוא אחר כך לבקר."
"להכין לך את הסופלה שאתה אוהב?" שאלה
"לא, אל תטריחי את עצמך." צחק,
"אני לא מטריחה, אני אכין עם הדס" חייכה,
"ומה איתי?" כעסתי, מה, אני לא יכולה לבשל?
"עדיף שלא תבשלי, יפה שלי." אמר מאור
"מה?????" נפגעתי,
"את מבשלת הכי טעים בעולם." צחק, נושק למצחי.
"את תכיני כדורי שוקולד עם הדס, תשמרי עליה חיה"
אמרה אמא.

–

מאור הלך, והכנתי עם הדס כדורי שוקולד..
בערך.
"תשברי את זה" הורדתי לה פקודות שתעשה , אבל הדס עשתה טרור!
העיפה על הריצפה
"מה את עושה!" כעסתי , היא מציקה. עושה בכוונה
הייתי מעדיפה להיות בת יחידה בלעדיה.
לפעמים אני חושבת שאוהבים אותה יותר ממני,
אם מאור לא היה מדבר עם אמא שלי, הייתי נשארת שוב חג לבד בבית, או אצל מאור, הם היו הולכים למשפחה של אבא של הדס.

*** פלאשבק ***

"היא בכלל לא אוהבת אותי." חייכתי חיוך שבור אל מאור שישב איתי במרפסת של חדרי לאחר שאכלנו ארוחת ערב פשוטה.
"את מדברת שטויות." אמר, לוקח נשימה עמוקה מהאוויר הקריר.
"אני לא." חייכתי, "תראה, יום שישי ואני לבד. אם לא היית, רוב הסיכויים שהייתי הולכת לישון בלי לאכול"
"יכלת ללכת איתם למשפחה שלו" אמר מאור,
"כן. אבל אין לי שם הרגשה של בית, אין לי הרגשה של משפחה. אני מרגישה אורחת" ניסיתי לשמור את הדמעות עמוק בגרוני .
"הם משתדלים" אמר, צחקתי. לא מצליחה לעצור את הדמעות.
"אני יושבת בשולחן לבד, לא מרגישה קשורה לאף אחד. הם כל הזמן מדברים וצוחקים בניהם, כשאני מנסה להשתלב הם מפסיקים. תמיד כשהם מדברים ואני מגיעה, הם מפסיקים לדבר." נאנחתי בשקט
"אז את יכולה לבקש שתעשו חג בבית." אמר
"הם לא רוצים, כשנפרדנו, עשיתי חג לבד בבית. הם לא הסכימו להישאר, כי הדס הדפוקה צריכה 'משפחה שלמה'. אני גדלתי בלי משפחה שלמה וגדלתי בסדר!"
הוא חיבק אותי ונשק לקודקוד ראשי .

*** סוף ***

מאור דיבר עם אמא בלי שידעתי, אמר לה שאני מרגישה לבד ושגם לי צריך לתת תשומת לב .
היא החלה לבכות שהיא מצטערת שגדלתי לבד , שהרגשתי לא אהובה מצידה .
תמיד הרגשתי מקופחת ליד הדס וליד בעלה,
הרי הם כל כך מגובשים, אני כל כך לבד.

"אני שונאת אותך" אמרה הדס, ילדה בת 4, עם פה של בת 30.
"תדברי יפה חוצפנית." אמרתי,
"את חוצפנית!" צעקה והפילה את הביסקוויטים על הריצפה.
התחלתי לצרוח לאמא ,
"מה קרה?", שאלה בבהלה, רואה את כל הבלגאן.
"הבת שלך!" כעסתי, רואה את הדס מתחילה לבכות.
"למען ה' מה קרה?" הגיע אבא של הדס.

"ספיר רעה." אמרה בבכי הדס,
"את רעה!" החזרתי בכעס,
"ספיר תדברי יפה אליה, אל תשכחי איפה את." אמר אבא של הדס בכעס,
נאנחתי בעצבים, הרי ברור שהוא יצדיק אותה.
"מה קרה?" שאלה אמא,
"היא עשתה בכוונה והתחילה לכלכך, כשכעסתי, היא הפילה את הכל על הריצפה." הסברתי
"קשה לי להאמין." אמר אבא של הדס,
"את לא מאמינה לי?" שאלתי את אמא, היא הביטה על בעלה ואז עלי.
"אולי זה לא בכוונה?" שאלה אמא בחוסר שקט,
"זה לא. היא עשתה את זה בכוונה!" אמרתי
"את מאמינה לה?" צחק בזלזול אבא של הדס
"טוב ספיר, תנקי פה. כנראה זה נפל לה בלי כוונה." אמרה אמא,
"את שוב פעם עושה את זה." צחקתי בזלזול,
"שוב פעם מאמינה להם במקומי. מעדיפה אותם על פני." אמרתי בשקט, אך יודעת שהיא תשמע .
"את מדברת שטויות ספיר. את צעקת על אחותך הקטנה, היא פגיעה." אמרה אמא,
"יודעת מה? לכו לעזאזל. תנקו ותבשלו לבד." אמרתי בעצבים , עולה למעלה לחדר וטורקת אחריי את הדלת.

כמובן ששמעתי את אבא של הדס מחמם את אמא על זה שצעקתי על הדס ועל זה שניבלתי את הפה כלפיהם.
אמא שפוטה שלו, הרי הוא הוציא אותה מהבור שהיא הייתה בו.
העסיק אותה בעבודה מובחרת, עכשיו היא אישה מצליחה. אך לפני זה, היא בקושי יכלה לגדל אותי.

הוא כעס על אמא שאמרה שלא נעשה חג אצל המשפחה שלו, כי אני לא מרגישה קשורה.

התקשרתי למאור , הדבר היחידי שנשאר שלי.

-"בייבי. אפשר לבוא?" שאלתי בשקט,
"בטח, גם אחיינית שלי פה." שמח,
יודע שקרה משהו, אבל הוא לא שואל.

ירדתי ללמטה, רואה את אמא מנקה ומבשלת ביחד עם הדס, בעוד שאבא של הדס רואה טלוויזיה עם בקבוק בירה.
ממש שייח סעודי.
אני לפעמים מתחרטת שאמא והוא התחתנו, הוא מגעיל.
הצורה שהוא לועס, השיעולים המבחילים שלו,
הצעקות המעצבנות שלו, העונשים החוצפניים שלו.

הוא אמר לאמא שתתן לי עונש לא לצאת מהבית במשך שבועיים, גם לא למאור.
במשך שבועיים התעלמתי מהם ויצאתי כמה שבא לי, לא הלכתי לבית הספר וגם הלכתי למאור.

"לאן?" אמר בכעס אבא של הדס כשראה שאני לוקחת את המפתח של האוטו.
התעלמתי ממנו, ממשיכה ללכת.
"אמרתי לאן!" אמר שוב בכעס,
"אמא, תגידי לו שאני לא מעוניינת לדבר איתו. להתראות" אמרתי לאמא ויצאתי מהבית.
"זה האוטו שלי, מהכסף שלי. את לא נוגעת בו עד שתבקשי סליחה מאחותך." אמר ויצא אל כיווני,
"האוטו כתוב על שמה של אמא, אז ביי." חייכתי ונסעתי בלי לחשוב פעמיים.

הגעתי לבית של מאור, מחבקת אותו חזק ואז עוברת לחבק את משפחתו .
אחותו הייתה שם לבד עם הבת שלה, בעלה היה בעבודה עדיין.
"פיצית." חייכתי, מחבקת את האחינית היפה שלו.
מרגישה תחושה של משפחתיות סוף סוף.
"אולי תישארי לאכול איתנו בחג?" שאלה אמא של מאור רגע לפני שעלינו לחדרו.
"אני אעשה עם המשפחה, אבל תודה בכל מקרה." חייכתי, למרות שאני לא מרגישה תחושת משפחה עם המשפחה האמיתית שלי.

–

"יפה שלי, אולי תישארי אצלי?" שאל מאור לאחר שסיפרתי לו מה קרה.
"אני אצטרך מתישהו להתמודד איתם, אז אני אעדיף עכשיו." נאנחתי בשקט, משחקת בשיערו של מאור אשר שכוב על רגליי.
"כן. את רוצה שאני אבוא אלייך?" שאל, הנדתי את ראשי לשלילה.
"תבוא בערב, אחרי הארוחה."
"טוב יפה שלי."

השעות עברו, הייתי צריכה ללכת כבר לבית.
הבנים התארגנו לבית הכנסת והרגשתי כבר לא בסדר להישאר.
"ביי, חג שמח." חיבקתי חזק את משפחתו ויצאתי לדרכי.

במקום לנסוע ישר לבית, עשיתי סיבוב בשטח עם הרכב.
מפחדת מהרגע שאצטרך להגיע לבית.

לבסוף חזרתי לבית, רואה אותם כבר באמצע האוכל.
גם ככה לא רציתי להיות חלק מהם,
גם אני לא רעבה.
אין לי ממה להיפגע.

כשהנחתי את המפתחות על השיש, הבחנתי שאמא לא אכלה כל כך.
יודעת שבטח היה פה ריב שהלכתי.

"בתאבון." אמרתי בשקט, מוציאה צלחת מהמגירה, מאחר שהשולחן היה ערוך רק לשלושה אנשים.
מזגתי לי מעט אוכל, לוקחת פסטה ורצועות בשר ועולה לחדר.
יודעת שגם ככה אני לא רצויה שם .

הבקבוק נסטי שהיה לי בחדר הציל אותי מלמות בצמא,
הדלקתי טלוויזיה על צומת מילר ופשוט הכל נשכח.
הרגשתי בבית, לרגע קט זאת ההרגשה שהייתה לי.
סרט מוצלח, אוכל טוב ושקט.

השעה כבר הייתה 9 בערב והנחתי את הצלחת על השידה לידי, שבעה מהאוכל.
הוצאתי חטיף שוקולד מהמגירה והתחלתי לאכול.
יודעת שמאור אחרי זה יחפור לי שאני אשלשל, אבל מה אכפת לי.

היה לי שקט , אבל ידעתי שכשיש שקט בחוץ, זה אומר שתגיע הסערה בסופו של דבר.

חיכיתי שרק מאור יגיע, הרי גם ככה אין לי למה לצפות.
חברות באות והולכות, כשצריכות אותך נמצאות.

ידעתי שמאור יגיע מאוחר, אז הוצאתי את הלפטופ והתחלתי לעבור על העבודות שלי .

שמעתי צחקוקים מלמטה, כנראה חברים של ההורים באו. הדס והילדים שלהם חברים .

נכנסתי להתקלח, לפחות להעביר את הזמן .
חופפת את שיערי המלוכלך , לא יודעת איך מאור ישן איתי ככה.
"אז לקחתי עיפרון ומחברת, והתחלתי לצייר לי, מציאות אחרת." שרתי את השיר של איזי האלוף.

יוצאת מהמקלחת עם החלוק הורוד שלי שמאור קנה לי עם לב, כי אני אוהבת לצאת מהמקלחת ולהישאר במגבת.
אז עשיתי כך גם עכשיו- מורחת על גופי קרמים במיטה.
נהנת מהתחושה הזאת.
"אז לקחתי עיפרון ומחברת, והתחלתי לצייר לי מציאות אחרת. עולים יורדים ברכבת, וכנראה שרק המוזיקה נשארת." שרתי לעצמי, לא מופתעת שהשעה כבר אחד-עשרה בלילה, אך עדיין יש צחוקים למטה.
הדלת נפתחה ומאור עמד בכניסה לחדר, מחייך אליי.

הנמכתי את המוזיקה והתיישבתי במיטה, הוא סגר את הדלת והושיט לי את הפיג'מה שלי.
שמתי את הפיג'מה ונשכבתי במיטה, מביטה בו בחיוך רחב.
"אכלת בחדר?" שאל ללא הבנה, הנהנתי בראשי.
"למה?" שאל ללא הבנה.
"הם כבר אכלו, כשהגעתי הם היו לקראת סיום. גם השולחן כבר היה ערוך ל3, לא היה לי כוח להוזיז אותם ולראות את הפרצוף שלהם. אז אכלתי למעלה." הסברתי,
שמה קרם על שיערי.
"ומה עשית כשאכלת לבד?" שאל באכזבה, ממלמל לעצמו משהו, אך שמעתי. 'חבל שלא הכרחתי אותך להישאר אצלי.'
"ראיתי צומת מילר, הפרק החדש קורע!" חייכתי, לוגמת מהנסטי ומסדרת את החדר מעט.
"ראית בלעדיי?" שאל בזעזוע מזוייף,
חיבקתי אותו חזק .

"רוצה נטייל בחוף?" שאל מאור, אבל לא היה אכפת לי כל כך.
"אולי נצא עם הדר ומתן?" שאלתי, הם הזוג היחידי שאנחנו יוצאים ביחד.
"היא בצבא" אמר בחיוך קטן,
"אבל אמרת לי את זה בשבת שעברה." צחקתי,
"כן, מסכנה. סגרה הרבה." חייך
"אז בוא נעשה טיול קצר ברגל" ביקשתי, לא רוצה שהוא יבזבז כל כך הרבה.
"טוב יפה שלי, תלבשתי על עצמך משהו?" שאל,
הנהנתי בראשי.
לובשת עליי טייץ אדידס וחולצה ארוכה שחורה.

פחדתי לרדת במדרגות, שמא אבא של הדס יגיד משהו.
לקחתי את הצלחת ושמתי במדיח, יוצאת מהמטבח ומגיעה לסלון על מנת שאצא מהבית.
אמא הסתכלה עליי אבל לא דיברה, האורחים היו לקראת עזיבה.
"מאור!" הדס קפצה בחיבוק על מאור .
הכל בגלל הטעות הגנטית הזאת.

"לאן ת'ה הולך?" שאלה, גלגלתי את עיני.
"לטייל עם ספיר" אמר בחיוך קטן, היא חיבקה אותו חזק. הידקה את רגליה על מותניו ואת ידיה על צווארו.
לא מסכימה לרדת ממנו.
"תשחק איתי בבראצית" ביקשה ממנו כשהוא ניסה להוריד אותה,
"בפעם אחרת, אני עכשיו עם ספיר. התגעגעתי אליה" חייך אליה.
"אבל היא מגעילה" אמרה הדס, ולמזלה האורחים כבר היו בחוץ.
אמא לא התייחסה אליה, אבל נקבה בי מבטי מוות.
"את מגעילה" אמרתי בעצבים, מורידה אותה ממנו בכוח ומושכת אותו לבחוץ, אבל הדס החזיקה חזק במאור ולא נתנה לו אפשרות לזוז בלי שהוא יפיל אותה.
"אני שונאת אותה!" אמרה הדס והתחילה לצבוט אותי. מציקה.
ניסיתי להזיז אותה ממני מבלי לעשות היסטריה, אבל אי אפשר.
"תזוזי ממני!" כעסתי, מוזיזה אותה בעדינות למרות שאני מתה להרביץ לה.
"מסריחה. את כלבה" אמרה הדס, בסך הכל בגן.
"מאיפה למדת לדבר ככה?" שאלתי ללא הבנה, צוחקת בזלזול.
"את רוסיה מסריחה." אמרה בגאווה וצבטה אותי שוב.
דחפתי אותה ממני ובאתי לצאת, רק להתרחק מפה.

"ספיר תתחילי להישמר ולהיזהר עם הידים שלך!" כעס אבא של הדס,
"אז תתחיל להישמר ולהיזהר עם הזרעים שלך, שלא תצא לך עוד טעות גנטית כזאת." אמרתי בחיוך רע ויצאתי ביחד עם מאור.
שומעת את אבא שלה מתחרפן.

מאור לא דיבר איתי במשך כמה זמן כשהלכנו,
לעזאזל. בסוף אני אפסיד גם אותו.
במשך חצי שעה הלכנו ועדיין לא זכיתי לשום מגע או מבט.

רוסיה מסריחה.

כמו שקראו לי מהגן עד כיתה י'.
עדיין יש כאלה שקוראים לי ככה, אבל אני לא מתייחסת.
אני בכלל לא רוסיה, הרי אבא שלי שלא הכרתי הוא רוסי.
אמא שלי בכלל צרפתייה.

נשמתי עמוק והבטתי במאור שלא יכל להביט בפניי,
"אתה לא חייב להישאר פה, אתה יכול ללכת לבית." אמרתי למאור. "מצטערת שראית את זה."
"את לא צריכה להצטער." משך אותי לחיבוק , מגע ראשון מאז שירדנו לקומה הראשונה.
"אני אחפש בעבודה, אני אעבוד ואני אגור מחוץ לבית. אני גם עומדת להתגייס אז אני כבר לא אהיה הרבה בבית." הסברתי לו,
"זה יעבור, הכל יסתדר. את תראי" אמר בניחום.
"לפעמים אני חושבת שאני עומדת להישאר לבד בעולם." סיפרתי לו כשנשכבתי על הדשא הלח בפארק החשוך והריקני.
פניי מביטות אל השמיים האפורים המלאים בכוכבים.
"אבל את לא לבד, יש לך אותי" אמר.
"כשעזבת אותי, אז רציתי להתאבד. לא סיפרתי לאף אחד." אמרתי בשקט,
הוא שתק.
"הייתי לבד. בלי המשפחה שלי, לבד לגמרי." צחקתי מהטמטום שלי.
"ואני לא רוצה להתאבד, אני רוצה לחיות. אני רוצה שתהיה לי משפחה כמו שלך." הודתי בכנות.
הוא לא דיבר, שתק שוב.
"וגם אם תעזוב אותי, אז אני אומנם אהיה לבד. אבל אני אסתדר. כי כל החיים הייתי לבד, גדלתי לבד."
הוא בסך הכל חיבק, לא דיבר.

"מעניין איך אבא שלי נראה.." חייכתי, מתהפכת על הבטן. מדמיינת את אבא שלי, הרי גם תמונה אין לי.
"אתה חושב שאני דומה לו?" שאלתי, הוא חייך חיוך שבור.
"את עדיין חושבת עליו?" שאל, הרי הייתה לי תקופה שחיפשתי אותו. לא הפסקתי לחפש באינטרנט ובמשרד הפנים אנשים שיכולים להגיד לי מי זה אבא שלי.
הוא נעלם כאילו לא היה.
"אני רוצה גם אבא, זה לא פייר שאין לי אבא." נשכבתי שוב על הגב וניסיתי לבקש משאלה מכוכב נופל.
"לא לכולם יש אבא." אמר,
"אני לא מכירה אנשים שאין להם אבא."
"להדר יש הורים, אבל הם לא גידלו אותה. גם למתן, אין לו אבא." הסביר
"אתה חושב שיום יבוא ואני אפגוש אותו?"
"אני לא רוצה שתשלי את עצמך."
"ראיתי את הסדרה של צופית גרנט, היא מצאה שם אנשים אבודים." אמרתי בתקווה שאמצא את אבא שלי,
אולי הוא יסכים לגדל אותי , להיות אבא שלי ולהגן עליי כשאמא לא מגינה.

–

חזרנו לבית והכל היה שקט ורגוע, השעה הייתה כבר 1 בלילה.

הכל היה שקט ורגוע, כולם ישנים.
חזרתי לחדר וראיתי את החדר הפוך, כאילו חיפשו משהו.
מאור נשאר למטה לנעול את הבית.
סידרתי מהר את החדר שלא יבחין בבלאגן.
כנראה הדס הסתומה הייתה לי בחדר.

–

מוקדם בבוקר מאור נאלץ ללכת הביתה.
אני ירדתי למטה, רואה את אמא מפנה את השולחן בעוד הם סיימו לאכול ולא קראו לי – שוב.
הוצאתי קערת קורנפלקס והכנתי לי.
אוכלת בסלון מול הטלוויזיה , זוכה להתעלמות מכולם ולהדס המציקה שלקחה את השלט והעבירה ערוץ.
מפונקת.
"הדס, אני רואה טלויזיה. תחזירי את השלט." אמרתי לה,
היא התעלמה ממני.
"הדס." קראתי שוב, מניחה את הקורנפלקס על השולחן.
"אסור לך לראות כאן, אבא אמר שמתעלמים ממך ושאת לא נוגעת בכלום." צחקה,
"תביאי את השלט!" כעסתי וחטפתי לה את השלט,
החלפתי לערוץ שראיתי, אוכלת בנוחות מול הטלוויזיה ששוב נסגרה בלי רצון.

מרימה את ראשי ורואה את אבא של הדס שכיבה את הטלויזיה.
שתקתי, מדליקה שוב, והוא מכבה – שוב.
הדלקתי שוב. הוא התעצבן וניתק את הטלויזיה .
הולך לבחוץ למרפסת לשחק עם הדס.

אכלתי בלי לראות טלויזיה, מניחה את הצלחת במדיח ולוקחת נסטי נוסף אל החדר שלי.
"איפה העוגה שהכנת?" שאלתי את אמא כשלא ראיתי את העוגה.
"אכלת הרגע." אמרה ללא הבנה, אני רעבה. מה קרה?
אבא של הדס נכנס לבית, עובר לידי ודוחף אותי.
"אני רעבה, איפה היא?" שאלתי,
היא הביטה אל עבר אבא של הדס שנקב בה מבטי מוות.
היא לא ענתה.
"הא?" שאלתי ללא הבנה. הבנתי, הם עושים מה שהדס אמרה.
אסור לדבר איתי.
לקחתי את החבילת קורנפלקס ובאתי לעלות למעלה, אך אבא שלה מיד אמר "תעזבי את הקורנפלקס, הוא בבעלותי."
הבטתי עליו ללא הבנה, כיווצתי את הגבות.
"גם את הנסטי, הוא מהכסף שלי. תחזירי למקרר" אמר
"זה גם מהכסף של אמא." קבעתי, עולה למעלה ביחד עם הקורנפלקס והנסטי.
"זה מהכסף שלי . יש לך 2 שניות לרדת לפני שאני מעיף אותך מהבית." אמר
"אמא את שומעת?" צחקתי ללא הבנה, יורדת למטה ומניחה על השולחן את הדברים ובאה לעלות.
היא שתקה והמשיכה לארגן.

עליתי לחדר וארגנתי את החדר, מדליקה את הטלויזיה ואוכלת מהשוקולדים ליד המיטה שלי.
אני אוכלת כי אין לי תעסוקה, אני חייבת תעסוקה.
התקשרתי לבנות מי רוצה לצאת, אפילו סתם לאכול גלידה.
הסכימה אחת, צדיקה בסדום.

התלבשתי בשורט לבן וחולצה מכופתרת שחורה ארוכה שמכסה מעט את השורט.
ירדתי למטה, לקחתי את המפתחות ובאתי לצאת.
"מתלבשת כמו זונה. תראי איזה רוסיה גידלת פה." אמר אבא של הדס לאמא שלי,
"יש לך בעיה עם זה שאני רוסיה?" כעסתי,
"אפילו אבא שלך נטש אותך, יש לו מזל. איזה גועל נפש של ילדה יש לו." אמר בזלזול,
אמא שתקה .
שנאתי אותם.
רציתי לצעוק עליה שתגן עלי, אבל היא מפחדת מבעלה שהם יריבו ויפרדו ואז היא תשאר שוב לבד.
"הוא בכלל לא הכיר אותי, הוא עזב את אמא לפני שהיא אמרה לו שהיא בהריון." אמרתי בכעס.
"בטח, זה מה שאת חושבת." צחק
"תגידי לו שאני צודקת!" כעסתי על אמא שלא השתתפה בויכוח.
"אמא!" כעסתי שוב, הוא חייך חיוך מנצח.
"תרגישי לבד, אף אחד לא ידבר איתך."

–

אגרתי את הדמעות בגרון, אני לא בוכה. אני חזקה.
אספתי את שירן ונסענו אל היוגורט הקרוב, אוכלות בהנאה את היוגורט.
"מה עשית בחג?" שאלתי את שירן, היא צחקה .
"מה מצחיק?" שאלתי,
"חג, רגיל. כל המשפחה באה, אוכלים הולכים."
"נשמע נחמד." אמרתי
"מה את עשית?" שאלה, יודעת שאני לא מסתדת בבית.
"סתם, לבד.. רגיל" צחקתי
"הם השנה אצל המשפחה של הדס?" שאלה
"לא, גרוע יותר. בבית." חייכתי
"אז למה לא אכלתם ביחד?"
"הם אכלו, אבל הם התחילו בלעדי. עכשיו הם גם לא מדברים איתי" חייכתי
"סתומים." אמרה
"קצת.. הדס אמרה לי 'רוסיה מסריחה'. זוכרת שקראת לי פעם ככה כשרבנו?" צחקתי
"כן.. מצטערת על זה" חייכה חיוך שבור.
"זה בסדר, אני כבר לא מתרגשת." חייכתי חיוך רחב,

שירן היא אתיופית וקינאתי בה הרבה.
הצבע שלה, המשפחה הרחבה שלה, הגוף היפה שלה.
הכל.
אנחנו חברות טובות, אבל היא לא שומרת הרבה על קשר.

החזרתי את שירן לבית, נוסעת לפארק שומם ויושבת באוטו. שומעת שירים.
"אף אחד לא בא לי, אף אחד לא בא." שרתי את השיר של קרולינה ואכלתי חטיף שוקולד שקניתי באלונית.

הנייד שלי צלצל, זה מאור.
-"מאמי!" שמחתי,
"את רוצה לבוא אלי? נטייל עם אחיינית שלי?"
-"אני אשמח." חייכתי,

נוסעת אל מאור ומחנה מחוץ לביתו.

"יפה שלי, את לבושה יפה" נשק לשפתיי כשחיכה לי בחוץ עם האחיינית שלו בעגלה.
"באמת?" חייכתי חיוך שבור,
"כן." נשק לשפתיי שנית.
"אבא של הדס אמר שאני מתלבשת כמו זונה" צחקתי
"מה אמא שלך אמרה?" שאל ללא הבנה
"לא יודעת.. הוא אמר להם לא לדבר איתי, אז היא לא דיברה." צחקתי
"מה עשית היום?" שאל,
"הלכתי עם שירן לאכול יוגורט, הוספתי חלווה ויצא נדיר."
"אני שמח." צחק

שומרת בליבי, מדוע אבא של הדס אמר שאני לא יודעת כלום על העזיבה של אבא.

לבסוף הייתי צריכה לחזור לבית, למרות שמאור ביקש שאחזור אליו. אבל אני צריכה לחזור לבית, להתקלח, להתלבש.

החנתי את הרכב ונכנסתי לבית, רואה אותם יושבים לאכול .
לקחתי צלחת והנחתי לי בו פשטידה ופסטה עם שמנת, יושבת בשולחן לידם. ממול לאמא ובעלה ומצידם, ישבה הדס.
התחלתי לאכול, זוכה במבטים מאבא של הדס.
אבא שלה קם מהשולחן ולקח את האוכל של הדס איתו והם הלכו לשבת בסלון.
"את גם הולכת?" שאלתי את אמא, חסרת כוחות מהריב הזה.
היא הביטה בי ושתקה, לוקחת את הצלחת שלה אל הסלון.
המשכתי לאכול לבד, שמה את הצלחת במדיח ואז מתיישבת בשולחן ומקלפת קלמנטינה .

"מישהו רוצה קלמנטינה?" שאלתי, יודעת שהדס תגיד מיד כן.
"אני!" אמרה הדס, אך אבא שלה מיהר להגיד "איכס, אל תאכלי מהידים של הרוסיה המלוכלכת הזאת."
אז כן חברים, זה השושלת של היטלר.
"איכס , רוסיה מלוכלכת!" אמרה הדס אחריו.
שתקתי, ממשיכה לאכול מהקלמנטינה ואוגרת את העצבים בגופי.

"תתחילי להקדים את הגיוס שלך, אחרת את תישני ברחוב." אמר אבא של הדס,
שתקתי, אמא לא התערבה, אז למה שאני אגן על עצמי אם היא לא מגינה עלי מפני בעלה?
"גיל 18 את עפה מפה, את יותר לא חיה על חשבון אמא שלך." קבע
"אמא את יכולה להגיד לו שיפסיק לבלבל לך בראש?",
"תגידי לה מה שהחלטת." אמר אבא של הדס
"די.." מלמלה בשקט
"תגידי.", הפציר בה שוב בנוקשות
"כ-כשתגיעי לגיל 18, תצטרכי להסתדר לבד." אמרה
"טוב, את מתחילה לדבר שטויות כמוהו." צחקתי,
"עוד מילה אחת, את עוד היום תעופי." אמר אבא של הדס,
"אמא?" שאלתי ללא הבנה,
"מהיום, את לא נוגעת בדברים שמהכסף שלו. את תצטרכי לקנות לעצמך." אמרה אמא
"את לא פונה אל אף אחד מאיתנו." הוסיף אבא של הדס,

לצערי, אין לי סבא או סבתא שאני יוכל להתלונן להם.
אז עליתי לחדר, מפעילה מוזיקה ורוקדת .

אוכלת עוד שוקולד שנמצא ליד המיטה.
העלתי במשקל מאוד, מאור אפילו שם לב.
אם אני אלך למאור , המשפחה שלו תשאל מה קרה.

הדלת של החדר שלי נפתחה, אמא נכנסה בשקט ואמרה "בבקשה אל תרגיזי אותו. הוא יעיף אותך מהבית ואני לא יוכל לעשות כלום." נאנחה בשקט,
"זה גם הבית שלך." צחקתי בזלזול.
"נכון, אבל זה בזכותו." אמרה, "תוכלי לגור אצל מאור בינתיים?"
"לא. יש לי בית, ההורים שלי לא רוצים שאני אגור אצלם"
"אז תחפשי איפה תוכלי לגור בתקופה הזאת.. הוא לא ירגע עד שתצאי מהבית" אמרה,
"למה את לא מגינה עלי? למה שתקת כשהוא אמר שאבא עזב אותי?" שאלתי
"כי אני לא יכולה ללכת נגדו." אמרה באכזבה,
"כשהדס קראה לי רוסיה מסריחה, למה לא התערבת?"
"היא לא התכוונה."
"כשבהלך קרא לי רוסיה זונה, למה לא התערבת?"
"הוא סתם אמר את זה.." אמרה
"אין לי איפה ללכת, אני אשאר פה, גם אם זה אומר שתוציאו אותי בכוח." אמרתי
היא נאנחה, מוציאה פתק מהכיס .
"זה המספר של אבא שלך, תלכי לגור אצלו. לכי תדברי איתו, אולי הוא יסכים שתגורי אצלו קצת זמן." אמרה
"מה הבעיה שאני אשאר פה?" שאלתי ללא הבנה ואמא שתקה. לא ענתה.
הבטתי מאחוריי וראיתי את אבא של הדס.
"תארזי עוד היום, לפה- את לא חוזרת." אמר
אמא והוא הלכו, נשארתי לבד בחדר.

הבטתי על הפתק וחשבתי, אולי באמת כדאי שאתקשר?אבל לא כדאי.
הרי הוא עזב אותי..

–

הערב הגיע ולקחתי לעצמי שוב צלחת של בשר עם פתיתים. יושבת בשולחן אוכל ומתחילה לאכול.
מתעצבנת כשאבא של הדס צחק לידי ואמר "כן, הרוסיות השרמוטות האלה."
שתקתי, ממשיכה לאכול.
"תתחילי לארוז ולעוף מפה." אמר בארסיות

עולה לחדר וחושבת מעט..
החלטתי להתקשר למספר , אולי הוא ירצה.

חייגתי, מחכה לתשובה שבאה מהר.

"הלו?" קול מבוגר ענה לי,
-"ה-הי ולדי?" שאלתי בגמגום.
"כן. מי זאת?" שאל בחביבות,
-"אפשר לקבוע איתך פגישה?"
"הכל בסדר?" שאל, התחלתי לבכות.
-"לא יודעת. אבל אפשר לבוא?" שאלתי בבכי
"בהחלט. רק מי את?" שאל
-"אני מפחדת שתנתק לי." אמרתי בכנות,
"הכל בסדר? מאיימים עליך? את צריכה כסף?"
-"לא.. אפשר לבוא?"
"אני גר ברמת גן, בביאליק 7, עכשיו מי זאת."
-"זאת ספיר"
"מי זאת ספיר?" שאל
-"א-אני הבת שלך." חייכתי חיוך שבור
הוא לא ענה, השיחה התנתקה כנראה כי אין קליטה.

ניתקתי את השיחה, מנקה את עיניי ומתלבשת יפה.
גינס וחולצה מכופתרת משובצת.
רצה למטה ולוקחת את המפתחות ויוצאת מהבית אל הרכב ונוסעת במהירות לאן שהוויז אמר.

חייגתי אליו שירד למטה, אך הוא לא ענה.
זה בניין גבוה, קשה לדעת איפה הוא גר.
חייגתי שוב, הוא לא ענה.
התחלתי להתנשם בכבדות, הוא לא ענה.
חייגתי שוב.
לא. לא. לא. זה לא קורה לי.

"ולדי!!" צעקתי מחוץ לבניין, מתחילה לבכות בהיסטריה ולחייג אליו.
"ולדי!!!!!" צעקתי שוב
אנשים הסתכלו עליי מוזר.
חייגתי שוב והוא לא ענה, הטלפון פתאום היה לא זמין.

התחלתי לצפצף באינטרקום של כל משפחה, שואלת אם ולדי גר שם.
לא ענו לי.
אני אשב מחוץ לבניין עד שהוא יענה לי.
חיכיתי וחיכיתי, השעות עברו.
נכנסתי לרכב כשנהיה קריר. מביטה על הבניין ומנסה להתקשר לנייד שלו שוב שכבוי.
השארתי מספר הודעות רגילות ועוד הודעות קוליות.

לבסוף חיכיתי ברכב, יודעת שהוא יצטרך לצאת מתישהו מהבניין .
השעות עברו והוא לא ענה.
כשחשבתי לוותר, צעיר בן 20 יצא מהבניין.
מיד ניגשתי אליו,

"סליחה?" קראתי מרחוק כשנעלתי את האוטו ורצתי אליו,
"כן?" חייך.
"אתה יודע במקרה איזה דירה היא של ולדי? הוא גר בבניין הזה." אמרתי
"אה, ולדי השור" צחק.
"כן", חייכתי
"דירה 7, למה?" שאל
"הוא לא זמין והוא אמר לי לבוא.."
"מי את?" שאל
"תדע בקרוב." חייכתי, נכנסת לבניין ועולה במדרגות לדירה 7.

דפקתי בדלת, לא ענו. דפקתי שוב, חזק יותר.
את הדלת פתחה אישה בסביבות גיל ה45, לבושה בפיג'מה כשבידיה יש ילדה קטנה בת שנה לכל היותר.
"ה-היי.." אמרתי בשקט, מנגבת את הדמעות שברחו בלי לשים לב.
"הכל בסדר?" שאלה ללא הבנה.
"כן, הכל בסדר.. ולדי פה?" , היא הביטה בי במבט מפוחד ושאלה "מי את?"
"בבקשה. אני חסרת אונים, הוא פה? אני לא מבקשת כלום חוץ מלראות אותו."
"הכל בסדר?" שאלה. הנדתי את ראשי לשלילה.

היא נעלמה ולאחר מכן יצאה מהחדר עם גבר בסביבות גיל ה50 מהחדר.
גבוהה ורחב , שיער שטני כמו שלי ואף כמו שלי.
זה הוא !
"ולדי!" מיד יבבתי בבכי, "זאת אני, ספיר." אמרתי והוא מיד סגר את הדלת ונשארתי דוממת בחוץ.
דפקתי על הדלת אבל לא שמעתי כלום.

"בבקשה, אני לבד.. בעלה של אמא שלי העיף אותי מהבית." יבבתי
"אל תזרוק אותי גם אתה.. אני לבד.."
"אתה פה?" שאלתי, דופקת על הדלת ומחכה שהוא יפתח. זה לא קרה, אז ניסיתי בכוח לפתוח.
זה גם לא עזר.
"אני אחכה פה עד שתפתח.." אמרתי

ישבתי במדרגות וחיכיתי שהדלת תיפתח מתישהו.

השעות עברו והבכי הפסיק, אני לא יודעת לאן לחזור..

התקשרתי אל אמא, מקווה שהיא תענה.

-"א-אני מחוץ לבית שלו. ה-הוא טרק עלי את הדלת ולא הסכים לדבר." יבבתי
"אני מצטערת.." אמרה בשקט
-"תיפרדי מהאיש הרע הזה. את הבטחת שאת תאהבי אותי תמיד!"
"אני יודעת, אבל בלעדיו אני כלום."
-"ואני בלעדייך גם כלום. אין לי משפחה חוץ ממך"
"אני מצטערת ילדה שלי. יש לך הרבה זמן בשביל לבנות לעצמך משפחה."
-"את בדיוק כמו אבא. את גרועה יותר. כי הוא לפחות ברח ולא נשאר לראות אותי מתרסקת.. את בחרת להישאר ולראות אותי מתרסקת."
"את מדברת שטויות.." נעלבה
-"לפעמים אני מתחרטת שלא התאבדתי באותו היום שניסיתי לקשור את עצמי למנורה בתקרה."
היא שתקה וניתקה את הנייד.

המשכתי לשבת בחוץ, מחייגת אל מאור.
שיציל אותי, שיציל אותי מעצמי.

-"אני לא מסוגלת!" בכיתי אל הנייד שלו,
"מה יש ספירי?" שאל בבהלה, השעה 12 בלילה.
-"אבא של הדס העיף אותי מהבית, אמא אמרה לי איפה אבא שלי גר. אני פה והוא לא מסכים לדבר איתי." יבבתי
"איפה את?" שאל בבהלה. הבאתי לו את הכתובת.

הוא התעקש להישאר על הקו, מפחד שיקרה לי משהו .
-"תעשה שלא יכאב לי יותר…" בכיתי
"אני כאן, לא יכאב לך יותר."
-"כל הזמן אני נפגעת.." יבבתי,
"אני יודע גיבורה שלי."
-"אתה חושב שאני רוסיה מסריחה?"
"לא, אהבה שלי."

מאור הגיע ועלה אל החדר מדרגות בו אני יושבת.
דופק בהיסטריה על הבית של ולדי.
הדלת נפתחה וולדי עמד שם.
מאור החל לצעוק עליו, כמעט הורג אותו.

"היא לא ביקשה ממך כלום! לא כסף, לא הסברים למה עזבת, לא כעסה. שום דבר. בסך הכל ביקשה שתהיה שם לרגע בשבילה אחרי שהיא עברה דברים קשים והעיפו אותה מהבית.!" צעק עליו
"אתה ידעת שדם מדמך, יורשת שלך שנושאת בדמה את הדם האוקראיני מושמצת ע"י הבעל של אמא שלה? קוראים לה בבית רוסיה מסריחה. שמעת על דבר כזה? שמעת על דבר כזה שלא מסכימים לאף אחד בבית לדבר איתה כי היא רוסיה?" שאל שוב בכעס.

ולדי שתק..

"לא, נכון? כי אתה חרא של בן אדם. אני שמח שאתה לא חלק מהחיים של הדבר הטהור הזה." הטיח בו
"אני בסך הכל רוצה חיים חדשים." אמר ולדי,
"ומה היא עשתה לך?" שאל בכעס,
"כלום, היא פשוט כל כך דומה לי וקשה לי לדעת שיש לי ילדה בת 18 שלא הכרתי"
"אז תפצה על ה18 שנה הזה ותכיר!"
"אבל אני לא רוצה! יש לי משפחה, יש לי ילדים. אני לא רוצה להרוס את מה שבניתי." אמר
"אני תלמידה מצטיינת, אתה לא תתחרט." אמרתי מיד
"יודעת מה ספיר? תמשיך את מה שבנית. אבל שתדע שהפסדת ילדה מדהימה שבכלל לא ביקשה שום דבר. רק ביקשה לדעת שאתה שם בשבילה מעכשיו. אבל לא מגיע לך. מאחל לך שהילדים שלך ישכחו ממך ברגע שיהיה לך קשה. שתרגיש לבד בעולם. יא חתיכת זין." אמר מאור ולקח אותי איתו מחוץ לבית .

עמדנו מחוץ לרכב שלי ונשמנו.
פניי היו קבורות בחזה של מאור, פשוט בכיתי. לא יכולתי לשאת את המחשבה שאני לבד בעולם.
כשנרגעתי מהבכי, אך המחשבות לא פסקו- מאור הציע שאני אחזיר את הרכב לבית והוא יסע אחרי כל הדרך ויקח אותי למקום הסודי שלנו.

וכך עשינו,

עליתי לרכבו של מאור ונסענו לים, אבל לא סתם לים.
אלא למקום הסודי שלנו שאף אחד לא מכיר ורואה,
"המנהג הקבוע?" שאל מאור.
הנהנתי בראשי.
מתפשטים מהר מכל הבגדים ונשארים ערומים כביום היוולדנו.
רצים אל תוך הים במהירות וצוללים.
ככה המים הקרים מקפיאים לנו את הגוף ומצלילים את מחשבתינו.
המחשבות התפרצו והתחלתי לבכות.
מרימה את ראשי מעל המים ומחבקת חזק את מאור .
עומדים מחובקים והאור של הירח מאיר אותנו,
"א-אני לבד." יבבתי,
"את לא לבד." הבטיח.
"למה הוא לא אוהב אותי? אני תלמידה מצטיינת."
"כי הוא מזדיין." אמר
"כואב לי בלב." נאנחתי בתסכול,
"הכל בסדר יפה שלי, נחזור אלי לבית והכל יהיה בסדר."
"אולי אני אבקש סליחה מאבא של הדס?"
"לא, את לא. אין לך מה לבקש"
"אבל איפה אני אגור?" שאלתי ללא הבנה,
"אצלי, איתי. הרי זה מה שעשינו עד עכשיו" חייך.

"תצעקי" אמר מאור, רוצה שאני אשחרר את העצבים בגוף .
"אני לבד וטוב לי!!!" צעקתי בקול שמילא את כל הים השחור כמו הלב שלי.
"אני אוהב את ספיר וטוב לי!"
"אני אוהבת את מאור ואני מאושרת!!"
"ספיר היא האישה שלי לעתיד, האמא של הילדים שלי."
"אני אוהבת אותך." נשקתי לשפתיו.

יצאנו מהים, רועדים.
התנגבנו והתלבשנו בבגדים, יוצאים לאוטו ומשם אל הבית של מאור.
אמא לא התקשרה אלי יותר.
לא בדקה מה איתי..

דקה לפני שנרדמתי, הבטתי במאור בעיניים מזוגגות ועייפות.
"אתה לא תספר לאף אחד, נכון? הרי אני אסתדר."
"מבטיח." נשק לשפתיי , מאמץ אותי קרוב לגופו.

וכך היה..
נרדמתי, ישנה שינה שלווה ורגועה .