בקבוקון האושר חלק ד'

כשחזרתי הביתה עדיין היו לי חרדות שאולי זה בסוף כן יתגלה, הרגשתי שאני לא יכולה להירגע עד שג'ופרי ייקבר, אבל אני מנסה לשלוט בהן. אני יודעת שלא משנה כמה אחשוב על זה, זה לא ישנה דבר ולכן אני לא צריכה לשקוע ולהתעסק בזה, אני מנסה להתמקד בדברים הטובים שקורים עכשיו בעקבות זאת. זה היה לי חדש, אני לא רגילה לעודד את עצמי ולהסתכל על הצד החיובי, הרגשתי שמשהו בי השתנה לטובה, הרגשתי שהמעשה הזה גרם לאני האמיתי שלי לפרוץ, כאילו עכשיו אני סוף סוף חווה את החיים, חווה את הרגשות שכולם מרגישים.
כל המחשבות רצו להן בזמן שנגסתי בפרוסת הלחם עם ביצת העין. מארק בהה בי כבר כמה דקות אבל לא שמתי לב לכך. "על מה את חושבת?" קפצתי במקום מרוב בהלה, הייתי שקועה בעולמי וזה הפתיע אותי. "אה… היה לי יום קצת נחמד בעבודה". מארק היה מופתע, אני לא אומרת את זה כמעט, אם בכלל. כשהוא שואל אותי איך עבר עליי היום, תמיד אני עונה לו "בסדר" ולפעמים כשאני ממש עצבנית ומדוכאת עד שאני כבר לא מסוגלת להסתיר, אני עונה "חרא". הוא יודע שהעבודה שלי קשה, אני מספרת לו על מה שאני עוברת עם הזקנים הבעייתים, על המחלות שלהם ועל הטיפולים המגעילים שאני צריכה לעשות להם, הוא תמיד משבח אותי ואומר כמה שאני חזקה שאני שורדת את העבודה הזאת כל יום.
מארק מיהר לנסות להבין מה השתנה. "באמת? מה היה נחמד?" סיימתי ללעוס ולגמתי מהתה, בלעתי והתחלתי לספר לו "זוכר שסיפרתי לך על ג'ופרי? זקן ממש מגעיל שמאמלל את המטפלות" הוא התמהמה קצת אז המשכתי עם האסוציאציות "זה שהפיל תמטפלת וצחק". הוא נזכר ואמר "אהה…כן כן אני זוכר". היה לי חיוך שרצה להתפרץ אבל החזקתי את השפתיים שלי חזק. "אז…הוא נפטר היום" רציתי להוסיף שאני נפטרתי ממנו היום אבל לא יכולתי, מארק לא מכיר את הצד הזה בי. הוא הסתכל על השולחן והיה לו מבט עצוב. "מה קרה?" שאלתי אותו, הוא הרים את המבט אליי וצחקק "לא. לא הכל בסדר, פשוט… קצת חבל לי עליו" הייתי בהלם, אחרי כל מה שסיפרתי לו על ג'ופרי הוא מרחם עליו?! תמיד כשאני מספרת לו שזקנים אצלנו נפטרים הוא מגיב לזה כבר די באדישות, גם הוא התרגל אז למה עכשיו הוא עצוב?.
"אבל למה?" הוא היה מעט מופתע שאני רוצה לרדת לעומק העיניין, "כי…סיפרת לי כמה הוא בלתי נסבל אבל גם סיפרת לי על המשפחה שלו ועל מה שהוא עבר בחיים, קשה להיות בנאדם נעים כשהמשפחה מתנערת ממך אחרי כל השנים שאתה היית שם בשבילם". הנחתי את הכוס בחוזקה על השולחן כל האושר שצף בי התפוגג והתחלף בכעס "אתה לא מבין כלום! אתה לא עבדת איתו כל יום אני זאת שסבלה אותו" צעקתי עליו מתוך עצבים. הוא נשען אחורה ופקח את עינייו לרווחה, הוא לא הבין מאיפה זה הגיע "ג'יין…אני..את צודקת אני מצטער". ידעתי שאני צריכה לעצור את הריב, הוא כבר הבין את הטעות שלו אבל כל כך כעסתי, זה היה היום היחיד שאני עשיתי משהו בשביל עצמי, שסוף -סוף הרגשתי חיה ודווקא הוא, האהוב שלי, מזכיר לי שאני לא אנושית אם עשיתי דבר כזה, בייחוד כשזה מסב לי אושר.
נשמתי כמה נשימות וקמתי מהשולחן כדי לפנות את הצלחות. "אני צריכה להירגע" מארק ענה לי "תשאירי את הכל, אני אפנה. תלכי להתקלח". עזבתי והלכתי במהירות להתקלח, רציתי להתרחק ממנו לפני שאגיד דברים שאתחרט עליהם.

נכנסתי למיטה ופשוט לא הצלחתי להירדם, כל הזמן שיחזרתי את הרגע שהכנסתי לו את המחט לווריד, נזכרתי במבט המבוהל שלו, שיחזרתי שוב ושוב כדי להרגיש את ההתרגשות והכח שהרגשתי באותו רגע. הרצח הזה הרגיש לי כמו אבן חן נדירה שמצאתי, שאני צריכה לשמור הרחק מכולם שלא ייקחו לי אותה. אסור לאף אחד לדעת. מה שיותר קשה מלרצוח זה לא לשתף ולחלוק את מה שעושה לך טוב. זה עיצבן אותי כי כשכולם שמחים שהילד שלהם חגג יום הולדת או שהם קנו איזה משהו חסר תועלת, הם מספרים לכולם על הדברים הקטנים שמסבים להם אושר אבל אני לא יכולה לספר על הדבר היחיד שגרם לי לכאלה רגשות. אני צריכה להסתתר ולהחביא. עד היום החבאתי את הדיכאון שלי ואת הפנימיות הפסימית שלי, אבל עכשיו זה הפוך, אני צריכה להחביא את הרצח של ג'ופרי שהיה כל כך מרגש וגרם לי לשמחה. הרבה יותר קשה להחביא דברים חיוביים.

למחרת היום הרגשתי שונה. כשקמתי וראיתי איך קרני השמש נכנסות הסתכלתי על החדר וחשבתי שזה מאוד יפה, איך שהבוקר נכנס לכל בית, כל החדר נצבע בצהוב וזה הרגיש כמו זיכרון ישן שאני נמצאת בו. זה היה מוזר, שמתי לב שאני חושבת בצורה שונה מהרגיל. ידעתי למה וזה רק גרם לזה להרגיש יותר טוב.
הכנתי את ארוחת הבוקר, אני ומארק ישבנו יחד וחייכתי כמעט מכל דבר שמארק סיפר "וואי ג'יין את במצב רוח טוב מה קרה?" צחקקתי מעט ועניתי "לא יודעת…אני מרגישה שהשתנתי". מארק חייך אליי חזרה ואמר "אני אוהב שאת ככה, באמת שמחה".
פתאום הבנתי שמארק ידע כל הזמן הזה שמשהו בתוכי ריק, שאף פעם לא באמת הייתי מאושרת. אולי אני לא כל כך טובה במסכות כמו שחשבתי.
נפרדתי לשלום ממארק עם נשיקה ארוכה מהרגיל. "נתראה בערב", הוא אמר לי בחמימות. אחרי שהוא יצא הרגשתי סוף סוף משוחררת, התחלתי לחייך ולצחקק כל פעם שנזכרתי בכל מה שקרה אתמול. כל הדרך לתחנה חשבתי על המטפלות ולחיוכים שגרמתי להן, אבל הכי חשוב על החיוך שאני לא מצליחה להוריד ממני, הרשתי לעצמי כי אין פה אף אחד שמכיר אותי ברחוב. בנסיעה לבית האבות חשבתי על בקבוקון הקסם שגרם לכל זה, רציתי להחזיק בו שוב, אני כמעט אף פעם לא משובצת בחדר של מיון התרופות. את האמת שגם זה לא עניין אותי עד עכשיו אז לא היה אכפת לי שלא משבצים אותי שם, אבל עכשיו כן יש לי עניין.

כשנכנסתי לבית האבות ישר הלכתי לכיוון הדלפק. שרה כבר ישבה שם "היי שרה, בוקר טוב" אמרתי לה בחיוך "בוקר טוב ג'יין, מה אני רואה שקמת ברגל ימין?" צחקתי קצת "כן, מארק הפתיע אותי אתמול בארוחה רומנטית והיה לנו כייף". שרה חייכה אליי, "אני שמחה לשמוע". רציתי כבר להגיע לעיקר. "שומעת…אני רוצה שישבצו אותי יותר בחדר התרופות" שרה היתה מופתעת, אני תמיד מקבלת את המשמרות ולא מתלוננת."אוקיי ג'יין אני אעביר את זה הלאה ובטח כבר בשבוע הבא את תשובצי שם". חייכתי שוב "תודה רבה", שרה לא יכלה להתאפק ושאלה, "מה קרה ג'יין? את אפעם לא מבקשת דברים ובטח לא משהו שקשור לחדר התרופות". הייתי מוכנה לחטטנות שלה, חשבתי כבר על הכל "אתמול אחרי שג'ופרי נפטר הרגשתי רע, לא כי הוא נפטר אלא כי אני לא זיהיתי את המצב שלו, הייתי מופתעת כשסיפרת לי שהוא נפטר, זה גרם לי להרגיש קצת רע בתור מטפלת". שרה הייתה חייבת לקטוע אותי "אבל ג'יין" חתכתי אותה בחזרה "רגע…דיברתי על זה עם מארק והוא הציע לי שאעבוד פחות באופן ישיר עם הזקנים לזמן מה. הוא חושב שאני צריכה קצת הפסקה כי הוא ראה איך זה השפיע עליי אתמול אז חשבתי ששווה לנסות, לא יזיק לי גם לגוון קצת ולשבור שגרה. לא הייתי כבר חודשיים בחדר התרופות" שרה הנהנה ואמרה "כן את צודקת לפעמים צריך לשבור שגרה, אם יתפנה משהו בימים הקרובים אני אשבץ אותך שם" חייכתי שוב את החיוך המזויף שלי לשרה, אמרתי "תודה" והלכתי להמשיך לעבוד.

לא הפסקתי לפנטז על הרגע שבו אני אהיה שם ואבדוק את הבקבוקונים. כבר התחלתי לחשוב על דרכים להעלים כמה מהם בלי שיעלו עלי. רציתי שיהיה לי אותם בהישג יד, ככה במידה וארצה לעשות זאת שוב, אני אוכל, זת'אומרת אני לא מתכננת לעשות כלום אבל מאוד חשוב לי שתהיה לי את האופציה, זה הרגיש כאילו חסר לי אוויר אם אני לא אחזיק בזה ואדע שזה אצלי.