נערת האגם

היא הביטה בהשתקפות שבאגם.
האוויר היה נעים והשמש לא היתה חמה כל כך, אך היא בכל זאת לקחה איתה את כובע הקש הסגול-בהיר שלה. בשלב מסוים היא התיישבה ליד האגם. הנערה הביטה במים כשלפתע היא שמה לב שכבר כמה דקות שהפרצוף שם לא זז. בדרך כלל זה לא היה מפריע לה, אך הפעם זה היה שונה- הפרצוף שהיה שם בהחלט לא היה שלה.
'איך זה הגיוני?' הנערה הטתה את ראשה לשתי הצדדים, בודקת שזו לא סתם מתיחה, אך הפרצוף בהחלט ניחן בסממנים גשמיים. היא הושיטה את ידה קדימה וטבלה את אצבעותיה בזהירות במים, באזור הלחי של הפרצוף המסתורי.
לפתע התמונה החלה להבהב כמה פעמים ולאחר מכן יד הושטה החוצה מתוך המים.
הנערה צרחה בבהלה והחליקה ממקומה, גוררת את גופה כמה שיותר רחוק משפת האגם.
נערה נעמדה מולה. היא נראתה גדולה ממנה רק בשנים מועטות, אך משהו אמר לה שהיא הרבה יותר מבוגרת ממה שהיא נראית.
"זה נכון, את יודעת," אמרה, כאילו שהיא קוראת את מחשבותיה. קולה של הנערה היה רך ומתוק, אך עם זאת, הוא הפתיע אותה. היא פשוט לא חשבה שכל מה שקורה מולה הוא אמיתי, שהנערה יכולה ממש 'לדבר'.
"זה רק בגלל שלא יצא לך להיתקל עדיין במסתורין של המקום הזה," הנערה המשיכה לדבר, מתעלמת ממבטה ההמום והקפוא של זו. "רק מעטים יכולים לראות אותי – אצל שאר אחיותיי המצב שונה מעט- כך שאני מניחה שיש בך גבורה אמתית, ואולי כזו שעוד לא התממשה." היא צקצקה בלשונה במתיקות. הנימה של דבריה האחרונים הציקה לה. זה היה כאילו שהיא ממש מקווה שהיא תוכל לסכל את התכונות שלה.
"מה… מה…" הנערה הקטנה פתחה את פיה וסגרה אותו שוב ושוב, כמו דג, עד שהצליחה לדבר רגיל.
"מי את?" היא שפשפה את עיניה, בודקת שהיא לא חולמת את כל זה. כשהרימה את עיניה שוב נראה שמשהו בראיה שלה השתנה.
עכשיו היא ממש ראתה אותה.
הנערה הרגילה שהיא חשבה שעומדת מולה היתה כעת אישה בשנות העשרים לחייה. שערה היה בלונדיני אך גוונים של כחול עדין היו שזורים בו – מראה שבאופן מפתיע מאוד התאים לה. היא לבשה שמלה לבנה, אחת כזו שנראתה כמו של האלות היווניות של פעם. שורשים דקים בצבע ירוק עטפו את רגליה כמו סנדלים.
היא היתה… אלה. מסתורית ומיוחדת.
האישה התכופפה באלגנטיות כדי להיות באותו גובה איתה. ידיה ליטפו את לחייה ועברו בשערה, בוחנות אותה.
"כן… נראה שבאמת יש בך משהו. הגורל כנראה נתן לך את היכולת לראות אותי כדי שנוכל לערוך את השיחה הזאת." היא נעמדה והניחה את ידיה על מותניה. הדשא סביבה -שעד עכשיו היה ירוק בגוון זרחני- החל להשחיר, כאילו שהיא לא מרוצה ממה שראתה בתוך נפשה של הנערה.
"את, יקירתי, עתידה לנסות להביס אותי בקרב, אך כמו שאמרתי, לנסות. יהיה חבל לפגוע בפנים יפות כמו שלך…"
היא הסתובבה ועמדה לחזור אל האגם, כשהנערה התעוררה מתדהמתה וחזרה על השאלה שכה ציפתה לתשובה עליה.
"אבל שוב… מי את?"
"אני?" היא עשתה חצי סיבוב עם ראשה. "אני אחת משלושה עשר אחיות הירח, ואת, יקירתי, עוד תשמעי עליי…"
ואז היא נעלמה.