בקבוקון האושר חלק ג'

אני חייבת לעשות משהו, לגרום לזה להיראות טבעי ושלא יהיה לי שום קשר לזה. הלב שלי החל לפעום במהירות הפחדים השתלטו עליי. רציתי ללכת הביתה, להגיד שאני לא מרגישה טוב ולברוח מהבלאגן שעשיתי. דמעות עלו לעיני, פחדתי שיתפסו אותי אבל אני יודעת שאם אני אלך אני רק אחשיד את עצמי יותר.
נזכרתי ששיבצו אותי היום במיוחד איתו כי מצבו הדרדר אתמול. אני אשאיר אותו בחדר במקום במועדון ואגיד שהוא חלש מידי כדי להצטרף לפעילויות, ככה האחות שעושה סיבוב בחדרים אחרי שנת הצהריים שלהם תגיע לחדר ותראה שהוא מת, הם יחשבו שהוא נפטר לבד בחדר ולא ידעו שאני קשורה לזה, לפחות ככה אני מקווה.
אני חייבת להזדרז ולעשות את זה מהר לפני שהמטפלת הבאה נכנסת לפה. יצאתי החוצה ובדקתי שהמסדרון פנוי, נכנסתי חזרה והושבתי אותו על הכיסא. כיסיתי אותו בשמיכה ויצאתי איתו החוצה. כל הדרך במסדרון פחדתי שמישהו יעבור וישים לב שהוא מת ולא ישן. התקדמתי איתו במהירות אבל גם לא הגזמתי כדי לא להחשיד, הגעתי לפניה לפני החדר שלו ובדיוק כשעברנו אותה ראיתי שוב את שרה "היי, מה שלומך? " היא שאלה בחיוך מזוייף, הרגשתי שאם אדבר ייצא לי קול רועד. השתעלתי קצת והתאפסתי על עצמי "הכל בסדר…" וסימנתי לה עם העיניים על ג'ופרי, ככה היא תבין שאי אפשר לדבר לידו כי הוא ישן ואז אני אשתחרר ממנה. היא הסתכלה עליי ואז עליו ואמרה "או…הבנתי. טוב, שיהיה בהצלחה" חייכתי אליה והשבתי "תודה". המשכתי בדרכי לחדרו והגברתי את הקצב ככל שהתקרבנו אל החדר.
נכנסנו לחדר וכל המועקה שהצטברה לי באיזור הלב ירדה בבת אחת. השכבתי אותו על המיטה, חיברתי את הדוחות למיטה, הוספתי בהם שהוא נשאר לנוח בחדר בגלל שהוא עדיין חלש, ככה יחשבו שהוא היה עדיין חי איתי אבל מת לאחר מכן. אחרי שהשכבתי אותו הסתכלתי עליו עוד ונזכרתי בתחושות הנעימות שהרגשתי אחרי שהצלחתי, התקרבתי לפניו המתות ולחשתי "אני מקווה שאתה שווה את זה" ויצאתי מהחדר.

הרגשתי את האגו מרחף סביבי, היתה לי הרגשה כאילו אני מחזיקה בכוחות על, אני בשונה מכל העובדות המשעממות פה החלטתי לעשות את המעשה ולהיפטר מג'ופרי המיותר, הן רק ידעו להתלחשש ולרכל כמה הן מחכות שימות כבר, אבל אני שונה מהן, כשההזדמנות הגיעה לידי חטפתי אותה בלי להסס.
המשכתי בעבודתי כרגיל, ניסיתי להתנהג כמה שיותר שגרתי. אך בחלק האחורי של הראש הרגשתי דפיקות שכל הזמן לוחשות לי "עוד מעט יגלו את ג'ופרי ואז יגלו אותך" ניסיתי לשלוט בפחד, או לפחות שלא יראו שמשהו עובר עליי.
ישבתי בשולחן שבמועדון עם כמה זקנים ועם אנה המטפלת, פתאום באה אלינו לשולחן שרה "אתן לא יודעות מי נפטר" היא דיברה בהתרגשות שהסגירה את השמחה שלה, אנה היתה סקרנית "מי? מי?" אבל שרה הסתכלה עליי "תנחשי ג'יין" בגלל הפחדים שטיילו בתוכי ישר עלו לי מחשבות פראנויות, היא מסתכלת עליי כי היא יודעת שאני אשמה, היא מחפשת בפנים שלי ובתגובה שלי רמזים מפלילים, מה אני אגיד לה "אני לא יודעת…מי?" פתאום השתחרר לה חיוך "ג'ופרי!!" פתחתי את פי להביע כביכול את ההלם "ג'…ג'ופרי? הבוקר הייתי איתו לא חשבתי שהוא במצב כזה רע" שרה היתה מופתעת מהתגובה שלי, גם אנה בהתה בי ואמרה "היום של כולנו מגיע מתישהו והיום זה היום של ג'ופרי". זווית פיה עלה בחיוך קטן כשאמרה את שמו, רציתי להיראות הכי פחות חשודה "כן, אני יודעת, אני פשוט מופתעת כי לא חשבתי שהוא עד כדי כך היה חלש היום". שרה לחשה בשקט שהזקנים לא ישמעו "ברוך שפטרנו" וכולנו צחקקנו אחרי שאמרה זאת. היא קמה כדי ללכת לשולחן השני לבשר להם את הבשורה. בתוכי הרגשתי אושר, לא חשבתי שאני אי פעם ארגיש דברים כאלה, בטח שלא בעבודה אבל הרגשתי כל כך טוב. כל המטפלות עכשיו שמחות שהגיע היום של ג'ופרי לעזוב את העולם. אבל אני יודעת, אני זאת שהפרדתי אותו מהעולם, הרגשתי כמו מלאכית המוות. הסתכלתי מסביב וראיתי שכבר כמעט כל המטפלות ידעו על פטירתו, ראיתי שלכולן יש התרגשות שהן מנסות לרסן כי הן ליד הזקנים, אבל זיהיתי את החיוכים הקטנים, את הטונים שהתחלפו לקלילים יותר כי זה עתה גילו שלא צריך יותר להתמודד עם ג'ופרי. הרגשתי שהמעשה שלי הסב אושר לכולם, למרות שלא היה אכפת לי מהן נהנתי מהרצח שלו ואני נהנת לראות שהוא משפיע ככה בחיוב על כולם, זה גורם לי להרגיש יותר חזקה כי הן ייחלו לזה בלב אבל לא היה להן את האומץ לבצע. הסתובבתי חזרה והמשכתי לעבוד עם הזקנים אבל מזה זמן רב הרגשתי בתוכי אושר.