עיר של גיבורים- פרק 25- שיחת חירום
"זו לא חירות. זה פחד."- סטיב רוג'רס, קפטן אמריקה
זה לא היה מסובך מדי בשביל טאי לצאת מהסיטואציה הלא נוחה אליה נקלע. כשהיילי, או לי, דרשה ממנו להגיע להחלטה בקשר לסילוקם של הייזל ואדם מהמשימה, הוא אמר שיחשוב על זה. למרות שראה בעיניה שהיא בכלל לא מרוצה מהתשובה שלו, אולי אפילו לא מאמינה או בוטחת בה, היא שתקה כי שניהם ידעו שלא יהיה לה מה לעשות איתה.
האמת הייתה שטאי לא ממש ידע מה עליו לחשוב או לעשות במצב הזה. מצד אחד, היילי בהחלט צודקת שלמי שלא נמצא בפרויקט אסור להתערב בסכנות שמתחילות להתגבש סביבו, אבל מצד שני, הוא מכיר את הייזל לא מזמן, ולמרות שידע שהיא כבר לא "חלק מהם", כביכול, הוא היה מסוגל לסמוך עליה שתעשה את הדבר הנכון בשבילם, ואם זה כלל לשתף עם אדם פעולה, אז כנראה שיש לה סיבה טובה מאוד לכך.
הוא פנה לחדרו הפרטי במגדל. היות ואביו תמיד היה עסוק במשימות הצלה שונות כשהיה קטן, ושבעצם, בכלל הגיע אליו בהפתעה, לא היה לו מקום בבית הפרטי של קפטן אמריקה. טוני, החבר הטוב שלו, לקח יוזמה לבנות בשביל בנו מקום במגדל, ושם הוא בילה את רוב הזמן בעשיית הדברים שלו תוך כדי שהשגיח על טאי. חיוך עלה על פניו בכל פעם שנזכר בצרות שהיה מעולל לו, אפילו נזכר באותם פעמים שהיה חייב לגייס אחרים כדי לעזור בכך, בניהם היו פפר, וויז'ן, וונדה, רודי ואפילו נטשה. לכולם הוא לא עשה חיים קלים. אי אפשר היה לצפות לפחות מרוג'רס.
הוא נכנס אל חדרו ומיהר לסגור את הדלת אחריו. הוא פשט את חליפתו מעליו והחליף אותה במכנס ג'ינס כחול, חולצה שחורה קצרה וז'קט אפור בעל ברדס שבמקרה שהו זרוקים על המיטה המבולגנת שלו. אותם החליפה עכשיו החליפה הכחולה-לבנה-אדומה שדמתה באופן כמעט זהה לזו של הקפטן.
הוא התיישב על מזרן המיטה הרכה, תפס בטלפון הנייד שבכיסו ועשה בשנייה את הדבר שמיד התחרט עליו באותו רגע אחרי שקרה, וזה להתקשר לאבא שלו.
הקו צלצל במתינות כשחיכה שיענה, וזה הרגיש לו כמו נצח. הוא שיחק במבטיו לכל אורך החדר, לכל פינה, ונעצר כרגיל על השידה הקרובה אליו, על שתי התמונות הממוסגרות שנחו עליה ועל זו החשופה שנתלתה מאחוריהן על הקיר והייתה כפוסטר קטן ומיוחד, היחיד בכל החדר שהשחית את מראה קירות האוף-וויט החלקים. באחת המסגרות הייתה תמונה שלו כשהיה קטן יחד עם טוני שהושיב אותו על ברכיו ובאילוץ גרם לו לחייך, ובשנייה עוד תמונה מבוימת אחת, הפעם מבית היוצר של דאש, שאספה אותו, את טסה ואת מק לתמונה משותפת למזכרת שהביאה לכל אחד מהם. אלה היו תמונות שלו, אבל התמונה שעל הקיר- לא, היא דווקא הייתה חלק מכתבה שמצא פעם בעיתון, אחת מיני רבים שהייתה בנוגע לאביו, והראשונה שקרא אי פעם בקשר אליו. הוא זכר שבהתחלה בכלל לא רצה לשמוע עליו. היה לו מספיק ממנו בכל פעם שכמעט יצא להם לדבר כי היה עסוק מדי, מה שהיה דבר מאוד מתסכל, אפילו מכעיס, בשביל טאי שכל מה שרצה היה קצת יחס ממנו. בכתבה סופרה ההיסטוריה של קפטן אמריקה, מה קרה לו עם השנים ומה הוא בעצם מסמל. היללו אותו כהרגל העיתונאים, כי כל כמה שנים יצאה שוב ושוב אותה כתבה, עם כמה שינויים עכשוויים שרק האריכו אותה יותר. באותה שנה טאי היה בן ארבע-עשרה, אלה היו חמש שנים קודם לכן, וזו הייתה הפעם הראשונה ששקל להציץ על מה כל המהומה. מבחינתו, אביו היה איזה גיבור ישן ששרד את המוות ולא היה מסוגל להרפות מהגבורה החורצת שלו, אבל כשהתחיל לעבור על המילים, על השורות, על הפסקות, לפתע הצליח להבין קצת יותר בקשר אליו. הוא לא באמת ידע מה הסיפור שלו, טוני מעולם לא שיתף אותו ביותר מדי דברים, לרוב פשוט תירץ ב"זה סיפור משעמם, עזוב" ולפעמים אפילו ב"תן לי לעשות רגע משהו, ואז," וכמובן שה-אז הזה מעולם לא הגיע. בפעם הראשונה הצליח להבין בעצם את המושג של "קפטן אמריקה", את החשיבות שלו. משהו הגיע אל ליבו וגלי השנאה הקטנים שתמיד תקפו אותו נעלמו אט-אט עם הזמן, בכל רגע שנזכר שכאשר אבא שלו הלך, זה בגלל מטרה נעלה יותר, להציל חיים של אנשים ואפילו יותר. הוא התחיל להרגיש גאווה כלשהי כי באמת היה "הבן של-" והוא גיבש את המטרה החדשה שלו להיות טוב כמעט כמוהו, אולי אפילו שווה לו. אז הוא הבין שאביו לא צירף אותו לפרויקט כי ככה היה צריך להיות, אלא כי הוא באמת מאמין בו. בכל פעם שעזב הוא שלח אליו חיוך קטן שלא היה מחווה של חוסר ברירה, אלא אחרת שלא הצליח להכחיש.
עכשיו, כשאבא שלו נתן לו את המשימה החשובה מכל, עליו להוכיח לו שהאמונה שלו הייתה נכונה, שהוא רוג'רס אמיתי שנלחם למען המדינה ולמען מה שטוב בה.
עכשיו, כשהטלפון המשיך לצלצל מהצד השני, אולי יותר מדי פעמים בשביל לא לשים לב שהתקשר, הוא התחיל לדאוג. מחשבות טרופות התערבלו בראשו בבלגן. מה אם תפסו אותו? מה אם משהו קרה? מה אם כבר היה עדיף שירעילו אותו כמו את השאר?
ליבו צבר תאוצה בתוך בית החזה שלו, וזה רק התגבר בכל צליל ביפ נוסף שהגיע.
ואז זה הפסיק, והוא שמע רחישות מוזרות מצידה השני של השפופרת המדומה. "כן?" זה היה קולו של אביו התשוש, הוא התנשף בכבדות לאחר פעילות קשה.
"אבא?" הוא שאל, רק כדי להיות בטוח, אך בעיקר כי עדיין ניסה להתאושש מכל הרעיונות המטורפים שהלחיצו אותו סתם.
"כן, זה אני." הוא השיב. "מה קורה?"
"אתה- יכול לדבר?" הוא בדק.
"לא ממש." אביו הודה. "אבל בשבילך, קדימה, מה יש?"
"או-אוקיי." טאי התרומם על רגליו ושוב בחן את סביבתו, כאילו מחפש משהו שיעזור לו להיזכר מה בכלל רצה לומר לו. אז הוא נזכר. "אתה זוכר את מה שקרה עם הייזל, נכון?"
"לצערי אני עדיין לא זקן מספיק בשביל לשכוח." הוא השיב, כי כמו טאי, לא בדיוק אהב להיזכר במקרה.
"אז היא כאן, והיא נמצאת עם הבן של קלינט."
"הבן של קלינט? באמת?"
"כן, אבל הוא לא נמצא בפרויקט. נכון?"
"אם אתה אומר, כנראה. קלינט היה אמור להציג את זה שבחר היום. אתה מבין למה זה לא קרה."
"אז זהו, שגם היא נמצאת כאן."
"היא?"
"כן. קוראים לה היילי ג'ונסון." טאי הסביר לו. "אבל, אבא, היא דורשת שהייזל ואדם ברטון יעזבו, הם לא שייכים לפרויקט."
"אתה שואל אותי מה אתה צריך לעשות?" הוא הבין אותו.
"אני בבעיה." הוא הודה. "אתה חושב שאני צריך להסכים? לתת להם ללכת?"
"לא."
"אז להשאיר אותם?"
"גם לא."
"אז אני לא מבין."
"אני לא המנהיג יותר, אתה המנהיג. אתה צריך לעשות את מה שנראה לך שנכון."
"אני לא יודע מה נכון." טאי נאנח.
"אתה יודע. עמוק בפנים אתה יודע." הוא לקח נשימה עמוקה. היה אפשר לשמוע אותה דרך הטלפון. "תקשיב, אני יודע שאתה שונא לפעול נגד החוקים, אבל לפעמים זה מה שנכון לעשות."
"אז אתה אומר לי להשאיר אותם."
"אני אומר לך משהו שיעזור לך בקשר למה שבאמת מציק לך. בן, אני מכיר אותך מספיק טוב בשביל לדעת על מה אתה חושב, אני יודע שאתה בעצמך בטוח במה שאתה רוצה לעשות, אבל אתה פשוט חושש לפגוע באידיאולוגיה שלך."
"אוקיי." טאי הוסיף להנהן למרות שהוא לא ראה.
"עזרתי לך?" הוא שאל.
"כן. כן, תודה, אבא."
"אז, נדבר."
"רגע, רגע," הוא עצר אותו רגע לפני שניתק.
"מה?" שאל אביו דרך הטלפון.
"סתם, תהיתי… לא יכול להיות… ש- אתם ארגנתם את כל זה, נכון?"
אביו גיחך, הוא אפילו לא כעס על השאלה הזאת. "תסמוך עליי, אם אנחנו היינו מארגנים משהו כזה, המצב היה גרוע יותר." טאי גיחך בעצמו. "אתה מכיר את המוח החולני של טוני."
"כן." טאי נזכר בכמה מקרים שהיה עדיף שהיו נמחקים מזיכרונו לתמיד. "תודה, אבא. להתראות."
"להתראות, בן." הוא השיב לו וניתק.
השקט שוב חזר לחדר. הוא העביר בראשו מחשבות מהירות, ואז תפס בחליפתו ולקח אותה איתו כשיצא מהחדר. היה עליו לוודא שהיא תהיה בקרבו, במידה ויקרה מצב חירום שידרוש ממנו לשים אותה עליו שוב. הוא כיבה את האור, וסגר את הדלת, ופנה חזרה לחדר המנוחה.
תגובות (9)
יששש עד פרק מצטערת שאני מגיבה רק עכשיו פשוט הייתי באייקון והצטלמתי עם כל דבר שזז בכל מקרה פרק חמוד כאילו אין לי יותר מידי מה לומר משום שלא קרה משהו משמעותי בפרק חוץ מזה שהכרנו קצת יותר את הדמות של טאי שזה סבבה.
חשבתי על משהו עם את מעלה פרק פעם בשבוע והולכים להיות יותר ממאה פרקים זה יקח לך יותר משנה להעלות את כל הסיפור כאילו אני לא יודעת מה איתך אבל אני לא נעשת צעירה יותר… בלי שום קשר נראלי שאת יכולה לזרז קצת תהליכים ולהגיע לעיקר כאילו אנחנו מכירים את הדמויות ואפשר כבר לעבור קדימה
עם פגעתי זאת ממש לא הייתה הכוונה ואת יודעת שאני מתה על הכתיבה שלך :))
אני לא יכולה לזרז את הכתיבה כי כל חלק שכתוב חשוב בסיפור, אני לא מוסיפה דברים סתם… :\ אני לא ממהרת לסיים את הסיפור, אני אוהבת לכתוב אותו, אז אני לא מוצאת סיבה לעשות את זה, ויש סיבה שאני מוסיפה את מה שאני מוסיפה >..<
זה נראה כאילו את מתגוננת ובאמת שאין לך סיבה כי את בעצמך אמרת שאת מעלה לאתר כדי לקבל ביקורת בונה וזה בדיוק מה שעשיתי אמרתי את עדתי על היצירה שלך החלק שלך בביקורת(וזה בעצם החלק היותר קשה) הוא לקבל ולהפנים ולמרות שזה מובן בהחלט שמתי לב לפי התגובות על הסיפורים הקודמים שלך שאת עדיין צריכה לעבוד על זה קצת
אני לא מתגוננת, אני רק אומרת שאת מתייחסת להעלאת הפרקים יותר מדי… יש סיפורים שהולכים ככה, ותאמיני לי שכל סצינה לא מיותרת. אין לי במה לקצר.
את אומרת לי שאני צריכה לעבוד על לקבל ביקורת? :/ לא כל ביקורת "נכונה" ויש פעמים שאני בכוונה עושה את מה שאני עושה למרות שלחלק זה לא נראה. אני שלמה עם היצירה שלי, אלא אם כן אני רואה שמישהו באמת שם לב למשהו שהחלקתי עליו ואז אני משנה או מתקנת.
אני מרגיש שאני צריך להתערב(תסבלו אותי)…
אז ככה –
קודם כל אני לא מבין איך הגעת לזה שיהיו לה מאה פרקים? עוד מאה פרקים זה בערך עוד שני ספרי המשך…
אז זה לא יקח שנה … זה יקח בערך חודשיים שלוש?
לזרז תהליכים? זה ספר. זו לא סדרה שפשוט אפשר להריץ קדימה.
ואין בסיפורים ממש 'עיקר' שניתן להגיע אליו.
סיפור בנוי מהתחלה, אמצע וסוף. ה'עיקר'. שאת מדברת עליו זו העלילה?
אם כן, אני חושב שאנחנו כבר עמוק בתוך העלילה. אם זה אמצע, התחלה או סוף? אני לא יודע. זה גם לא משנה לי. עלילה יכולה להתרחש בכל שלב ושלב, ועם הזמן היא רק מתקדמת.
וכמו שאמורה אמרה – היא לא מוסיפה סתם קטעים.
ואני גם די בטוח שסתרת את עצמך(אבל יכול להיות מאוד שלא הבנתי את מה שכתבת).
אמורה אמרה שיש לה סיבה למה היא מוסיפה את מה שהיא מוסיפה, ואת אמרת שאין לה סיבה, כי בעצמה אמרה שהיא מעלה קטעים כדי לקבל ביקורת?
אם היא מוסיפה דברים, זה אומר שיש יותר קטעים, וכל קטע זה בעצם הזדמנות לביקורת. אז אני לא לגמרי הבנתי את מה שאמרת…
לגבי הקבלת ביקורת הלוקה בחסר לכאורה של אמורה – אני חייב שלא להסכים.
אני קורא את הסיפורים של אמורה כבר מאז 'שלח לי מלאך' שזה היה סיפור שהיא העלתה לפני המון זמן(שנה וחצי אולי?). ו – בכל הזמן הזה, ובכל סיפור שלה שיצא לי לקרוא, כשנתנו לה ביקורת(וזה לא קרה הרבה…כי היא כבר די מנוסה בכתיבה בלשון המעטה) היא יישמה אותה, כשהביקורת הייתה מתאימה והגיונית.
ואם היו מקרים שהיא לא קיבלה ביקורת – ולא זכור לי אחד כזה עכשיו, זה כנראה בגלל שהיא יודעת יותר טוב מה נכון לסיפור שלה.
ואם דיברת כבר על לקבל ביקורת, חלק לא פחות חשוב זה לדעת לתת ביקורת.
ואני השקעתי בכל התגובה הזאת עכשיו – כי אני חושב שהביקורת שלך הייתה מעט פוגענית.
ואם לי לפחות היו נותנים ביקורת כזאת("זה נראה כאילו אתה מתגונן ובאמת שאין לך שום סיבה"), יש סיכוי שהייתי טיפה נפגע, כמו שגם עכשיו קצת נפגעתי בשביל אמורה.
אז שוב – יש דרך להגיד דברים, ולא צריך לזרוק סתם דברים לחלל האוויר, אלא לנסח אותם ולדעת לתת ביקורת על הצד הטוב ביותר שיש^^.
אחרי שחפרתי קצת, הגיע הזמן לחפור עוד קצת לגבי הפרק עצמו –
קודם כל, חבל שאין פרק כזה לכל אחד מהיורשים. היו כל כך הרבה פרטים לאורך הפרק, שגיליתי על טאי, ושגרמו לי להתחבר לדמות שלו ולהעריך אותה קצת יותר.
היה באמת פרק יפה, ואני פשוט אוהב פרקים כאלה, של דילמות של דמויות.
ומה קרה עם הייזל???
התגובה של קפ אפילו הלחיצה אותי יותר?
מה היא עשתה, ואיך בדיוק זה קשור לטסה?
אני מת לדעת.
יש לי שאלה שקצת חשובה לפאנפיק שכרגע בתהליכים^^ – האם שאר הדמויות בסיפור יודעים על היותה של הייזל ביסקסואלית, או שהם עתידים לגלות זאת בהמשך הסיפור?
ועוד שאלה אחרונה^^ – מה עם כל ההורים האחרים של היורשים?
נגיד אמא של טאי, אבא של הייזל, אמא של קלינט וכו'…
זהו. פרק כל כך כל כך מגניב. היה נחמד לגלות על טאי דברים חדשים(כמו למשל שהוא-הוא לפחות היה- עושה צרות.).
תמשיכי!
וואו אוקיי תודה על ההתחשבות והתגובה הממש ארוכה הזאת שהיה לך כוח לכתוב חחח
והנה מה שיש לי לומר: אממ אני לא יודעת אם יהיו באמת מאה פרקים, אבל לסיפור הזה לא יהיו חלקים, לפחות לא עם כותרות, אבל הוא כן יהיה ארוך כי יש לי מלא מלא רעיונות בשבילו!
הו אתה עושה פאנפיק?? נהדר, פאנפיקלפאנפיק! ^^ אז אני מניחה שמי שמכיר אותה יודע שהיא בי, כמו טאי, טסה ואדם. השאר אולי יגלו מתישהו. ובנוגע להורים שלהם, על אמא של טאי יתגלה מתישהו וכך גם על אבא של הייזל, אמא של אדם זו פשוט אשתו של קלינט (אני גם לא מתה עליה, אבל…) ואפילו לגבי ההורים הביולוגיים של אליה יש משהו חח
תודה רבה! ולכל השאלות יהיו תשובות, בקרוב או לא בקרוב, תלוי לפי העלילה. XP
אני חושבת,בלאק שההתערבות שלך הייתה די מיותרת זה ביני לבין אמורה וזה לא שאנחנו ילדות בגן זה אינטרנט ומותר לי למתוח ביקורת על כל קטע שנכתב פה לפי שיקולי.
בכל מקרה התגובה כן הייתה מתגוננת כי מכל מה שכתבתי התייחסת רק לקטע הספציפי הזה, בכל מקרה, ואני אומר זאת שוב ממש לא הייתה לי כוונה לפגוע את יודעת כמה אני מעריכה אותך בתור כותבת וכמה אני אוהבת את הסיפור הזה בפרט. אני פשוט חוזרת ומזכירה את זמני ההמתנה הארוכים בין פרק לפרק משום שלפי דעתי זו הסיבה שרוב הקוראים כבר לא מגיבים וחבל לי משבילך כי אני יודעת כמה זה חשוב לך, בדיוק כמו שזה חשוב לי.
בקיצור אני לא חוזרת בי ממה שאמרתי אבל אם במקרה יצא והדברים נאמרו בצורה פוגעת כזו או אחרת אני מבקשת את התנצלותי ^^
כמו שאמרת – זה אינטרנט.
ברגע שכתבת משהו זה לא רק עניין שלך ושל מי שכתבת לו, זה הופך להיות עניין של כולם.
את בעצם שיתפת את הדעות שלך עם כולם.
ברור שאת יכולה לכתוב איזו ביקורת שאת רוצה – אבל צריך לדעת לתת אותה בצורה נעימה.
לגבי זמן ההמתנה –
זה שבוע של המתנה – ובסופו אנחנו מקבלים פרק מכל סיפור.
ואני לא חושב ששבוע המתנה זה זמן ארוך מדי.
קטניס אפילו העלתה פרק אחרי חצי שנה!
לפומה ולי גם לוקח הרבה זמן בין העלאה להעלאה.
מהצד השני יש את יוטה למשל, שהוא מכונת כתיבה מטורפת, וכשמעלים פרקים בתדירות כזאת גבוהה, יש חשש שהסיפור יגמר מהר מדי, אבל ליוטה יש רעיונות חדשים לסיפורים כל הזמן…
בקיצור – מה שאני מנסה להגיד, אני אישית נהנה לדעת שכל יום חמישי(למעט מקרים חריגים) אמורה מעלה שני פרקים.
ככה אני גם יכול לדעת מתי להיכנס לאתר ולקרוא את הפרקים…
זהו בעיקרון.
אני מגיב את התגובות האלה ומתערב לא פחות בשבילי מאשר בשביל אמורה.
יש עקרונות(בעיקר העניין של נתינת הביקורת) שחשוב לי לעמוד עליהם – ואת הרבה פעמים בביקורות שלך הופכת את הדעות שלך לעובדות… למשל – "התגובה כן הייתה מתגוננת". זאת צורת הכתיבה של עובדה.
וזו לא עובדה. זו דעה. הדעה שלך.
אז אני חושב שראוי יותר לכתוב "לפי דעתי…" "אני חושב ש…" ולא פשוט לקבוע שהדעות שלך הן עובדות – שזה די מה שמשתמע, לפחות לי, מהתגובות שלך, וחבל.
וזהו.
חחחחח סליחה על ההתערבות, אבל הצחקת אותי שאמרת שאני מכונת כתיבה משוגעת – אני לא עד כדי כך XDDD
אבל בנוגע לרעיונות, טוב, מודה באשמה XD
אז זהו אני אשתוק, ואני אקח את זה כמחמאה אז – תודה :)