די בסדר
אני שוטפת את הכל מעליי,
אבל המחשבות מציפות את ראשי.
אני שוקעת לאיטי לאמבטיה,
חלק מראשי במים.
פניי לתקרה,
עליהן מבט אדיש עם עיניים עצובות.
מה אני עושה עם החיים שלי?
מה אני לעזאזל עושה בכלל?
המחשבות מציפות אבל הרגשות מתרוקנים.
אני לא רוצה לבכות,לא לצרוח,לא לשמוח.
אני מטביעה את ראשי במלואו באמבטיה החמימה.
עיניי עצומות ושקט מסביבי,
נשימתי נעצרה.
"זאת ההזדמנות שלך להוציא הכל,תצרחי למים",אמר לי קול בתוכי.
אני לא יכולה,ריק.
ריק בפנים,אין לי רגשות עזים להוציא.
וזה דווקא די בסדר.
תגובות (1)
לפעמים אנחנו מגיעים למין נקודה כזאת שהכל כבר מתחיל להכביד עלינו, עד שרק ריקנות נשארת ואין כוח לכלום… (או שזו רק אני) אבל בכל מקרה, הכתיבה מאוד מקסימה ועדינה, יפה.