קאמריד- פרק 2

פרק 2

"טוב.. הכול מוכן" אמר אביה בקול צרוד שסיים להעמיס את המזוודות.היא בהתה בשמים התכולים ובעננים הלבנים שחלפו מעליה.היא סגרה את היומן ששכב אל ברכיה והכניסה אותו לתיק הגב שלה כאשר ציור הכבשים באחו שצוירו בססגוניות אל הכריכה, כלפי מעלה. "קדימה אין לי את כול היום" צעק אביה מתוך המכוניות, היא התעלמה, כשתיק הגב שלה תלוי אל גבה בעזרת רצועה אחת היא התקדמה לכיוון המכונית, הכניסה את האוזניות לאוזניה, הגבירה את המוזיקה, פתחה את דלת הוולוו הכסופה ונכנסה פנימה.
הדרך הייתה ארוכה, פקקי תנועה ארוכים ומתישים לאורך כול הדרך. היא בהתה בחלון, בנופים המקסימים, ובשאר המכוניות והנהגים שחלפו על פניה בדרך. היה נהג אחד שעישן לפחות חמש סיגריות בזמן שעמדו בפקק תנועה ליד כפר קטן בצפון. במוחה היא נתנה לו את הכינוי 'מכונת קיטור' בלי להסס אפילו לרגע. הייתה גם נהגת אחת שצעקה על הילדים שלה כל כך חזק, שהיא יכלה לשמוע אותה צורחת מעבר לאוזניות, אפילו שהגבירה את הווליום עד הסוף.
לבסוף היא ראתה את השלט הקטן שהיה צבוע בירוק ואליו הכיתוב 'כפר ההרים- כפר נוער ומחנה קיץ'.
היא התרגשה כל כך סוף סוף היא תקבל קצת חופש מהוריה, ותזכה לבלות עוד קצת זמן אם הארי. המחשבה הזו גרמה לרטט קטן בבטנה.

"טוב הכול מוכן" אמר אביה בקול שלוו יחסית, "כן אני מניחה" היא אמרה בחיוך קטן ,מרוצה.
הוא אמר "ביי ילדונת, ניפגש בסוף הקיץ" בקולו נשמע עצב המזויף, אך היא ידעה מה באמת מסתתר מאחורי התדמית התמימה הזו, מאחורי העצב הזה – 'ביי ילדה, תודה על החופש ממך, את לא חייבת לחזור, באמת!'.
היא נכנסה לתוך הכפר הקטן ונדהמה. סביבה צמחו עצים ירוקים ענקיים, היא לא זיהתה את סוגם. פרחיהם היו ורודים ועליהם היו הירוקים ביותר שראתה מימיה.על רוב גזעי העצים היו חרוטים רשי-תיבות שונים ולבבות קטנים סביבם. 'כמה רומנטי' חשבה, חצי רצינית-חצי צינית.
אהבה לא היתה אחד הצדדים החזקים שלה, אוו לא, היא הייתה חייבת להתאהב בבחור היחיד ששנא אותה מכול הכיתה. הסיפור ביניהם היה יכול להיגמר לגמרי אחרת אם לא שטות שהיא אמרה. היא מתיסרת על זה כל יום ויומו.לקח לה המון זמן להודות שהיא מאוהבת בו, ועכשיו קשה לה לשחרר,
למרות שאין שום סיכוי שהיה בניהם משהו, אולי רק באותם חלומות מתוקים שבאים אליה פעם בכמה חודשים.
היא הרימה את המזוודה ועלתה על שביל האבנים הלבנות-אפורות. המקום היה ענק.בריכה, חדר אוכל ענקי,ספרייה, אולם קולנוע קטן, היא פשוט לא האמינה. היא מצאה שובל של אנשים אם מזודות גם הם, והלכה בעיקבותיהם למרכז הכפר.שהגיעה נעמדה והתבוננה סביב, לא היו שם הרבה אנשים. לידה עמדה ילדה שהיא לא שמה לב אלייה עד שאמרה- "כמה זמן לוקח להם לגיע? זה לא כאילו אנחנו בסוף העולם"היא אמרה את זה בקול מעצבן, חסר סבלנות. הילדה הייתה בעלת שיער חלק בלונדיני ששורשיו חומים. היא לבשה גופיה בצבע ורוד זועק אם ג'ינס ונעלי 'אולסטאר' ורודות מלאות נשיקות לבנות. היא לעסה מסטיק בקול וסובבה קצוות שיער אחת בין שתי אצבעות. אפל הרימה את המזוודה והתרחקה ממנה כמה שאפשר, כאילו היתה חולה באיזו מחלה מדבקת. לבסוף כולם הגיעו ועל במת עץ מאולתרת נעמדה אישה, בשנות השלושים לחייה, שערה חום אם פסים בלונדינים, והחלה לדבר בקול רם "ברוכים הבאים לכפר ההרים, שבחודשיים הקרובים ישמש לכם כבית. כללי ההתנהגות שלנו ברורים והעונשים עליהם חמורים. את כללי ההתנהגות יקראו לכם מאוחר יותר בביתנים שלכם. כל יום שישי נערוך מסיבת ריקודים, כולם מוזמנים,אלא אם כן אחד מאנשי הצוות אוסר עלייכם. היום בערב נערוך את המסיבה הראשונה, נא להגיע לאולם האירועים בשעה שבע בערב. ארוחת הצהוריים תוגש בחדר האוכל בשעה שלוש. עד אז יש לכם זמן לארגן את החדרים ולהתחבר לאנשים. אחרי שלוש לא יוגש אוכל עד הארוחת ערב, שתוקדם היום לשעה שש בגלל המסיבה.הבריכה תיפתח אחרי ארוחת הצהוריים. מאחוריכם יש שלטים שעליהם שמות הקבוצות השונות…."
האישה דיברה במשך רבע שעה רצופה.באמצע אפל הפסיקה להקשיב והתחילה לחפש אחר פרצופים מוכרים. היא לא מצאה, גם אחרי שעברה על כל הפרצופים כמה פעמים רצופות. היא התחילה לתהות איפה הוא.לפתע הרגישה נגיעה רכה בחלק האחורי של רגלה. היא הסתובבה לאט כדי לא להפריע לאנשים שעומדים מסביבה. והיא ראתה את החתול. אותו החתול שראתה אתמול ליד ביתה.
האישה סיימה לדבר וכולם התחילו להתפזר לקבוצות.היא הצליחה להסית את מבטה מהחתול והתקדמה בעקבות הקבוצה לביתן שלה. החתול הלך אחריה.

היא בהתה בשלט הדלת שאליו כתובים השמות "אפל,ג'סיקה ויסמין" כמה דקות ואז נכנסה פנימה. החדר היה גדול, קירותיו בצבע צהוב-כתמתם, שלוש מיטות עץ ניצבו בכל פינותיו, דלת קטנה שמובילה לחדר אמבטיה קטן שכולל בתוכו, שרותים, כיור, מראה ומקלחת קטנה. בצד השלישי של החדר עמד ארון בגדים ענק, בעל שלוש דלתות, אחד לכול ילדה. ובין מיטה אחת לשניה, בקצה הרחוק של החדר, עמדו שני שולחנות כתיבה לצידם כיסאות ומעליהם חלון ענקי שמשקיף על העצים.'שלווה' חשבה לעצמה וזרקה את תיקה מתחת למיטה הימנית לצד החלון 'בדיוק מה שאני צריכה עכשיו' היא נשכבה על המיטה ופשוט חייכה כמה דקות, בעודה חושבת על החודשיים שתעביר בכפר. ואז נפתחה הדלת.
בפתח עמדה אותה הילדה אם הקול חסר הסבלנות והמעצבן מהבוקר,"היי אני ג'סיקה" אמרה "ואת..?"
אפל בהתה בה ואז שהבינה שג'סיקה מתחילה להיבהל ענתה במהירות "אפל, נעים להכיר" אמרה בחיוך מאולץ, לא מאמינה שתצטרך לחלוק חדר אם הילדה הזו כל הקיץ. הילדה חיכה חזרה ושמה את תיקה על המיטה משמאלה של אפל, אז חייכה שוב והתקדמה ליציאה, "כדי שתצאי, מתחילים את המועדון" אמרה ויצאה בעודה מנענעת את האגן בהגזמה.
אפל הוציאה את הפלאפון מכיסה ובדקה מה השעה. אחר כך הכניסה אותו קפצה מהמיטה מלמלה 'לעזאזל' ויצאה בסערה בעקבות ג'סיקה.
במועדון הסבירו להם על עוד כמה חוקים, כמו "אסור לעשן ולשתות" ו "אסור לטייל בחוץ אחרי כיבוי אורות" וגם "אסור להסתובב ביער אחרי שמחשיך" כל מיני חוקים טיפשיים, אפל ישבה חצי קשובה, היא קפצה רק שראתה את הארי נכנס לחדר "סליחה שאיחרתי" הוא אמר בקולו הנמוך. המדריכה הנהנה לכיוונו פעם אחת ואז המשיכה לברבר.אפל הציצה עליו לשנייה, ותפסה אותו בוהה בה. להבת אושר רטטה בה, וניסתה בכול הכוח להסתיר את החיוך הטיפשי שנמרח על פניה.

היא השחילה את ידיה דרך הכתפיות השחורות והדקיקות, מתחה וסידרה את שמלאת הסאטן הקצרה על גופה וסגרה את הרוכסן בזהירות. לאחר מכן הלכה למראה ובדקה את האיפור, איפור שחור, פשוט למדי, עיפרון ואיליינר וצללית לבנה מנצנצת לסיום. הכתפייה השחורה החליקה על כתפה והיא בתנועה מהירה הרימה אותה. היא בהתה בעצמה במראה מספר דקות, "לא רע" אמרה לעצמה בלחש, למרות שלא היה אף אחד בחדר. היא צילמה כמה תמונות בפלאפון 'כמה טיפוסי לנערה מתבגרת' חשבה לעצמה, ואז שמעה את קולות הבנות האחרות מצחקקות, את רוכסניהן נסגרים גם כן ואת צעדיהן הלוך ושוב להתרגל לעקבים שנעלו. גם היא נעלה את עקביה החדשים (שקנתה ממש לקראת הנסיעה ותחבה אותם למזוודה לפני שאביה שם לב) ויצאה ברשלנות מן החדר. היא חלפה על פני כמה בנות בשמלות קצרצרות צבעוניות (שדמו למפות שולחן לטעמה) והצטרפה לג'סיקה ביוצא מן הביתן.

תחת אור הכוכבים, מחוץ לאולם הראשי הוצבה במה קטנה ועליה עמדת התקליטן, בשתי צידי משטח הריקודים הוצבו רמקולים ענקיים וכול העצים קושטו באורות מהבהבים צבעוניים.
אט אט החלו האנשים להתאסף והמוזיקה החלה לנגן.
בין המוני הנערים הזזים על הרחבה היא השקיפה על הארי, הוא לא היה בין הרוקדים אלא עמד בצד אם חבריו לחדר. "זהו! אני הולכת לעשות את זה!" אמרה לעצמה והתקדמה לכיוונו.
"הארי? אני יכולה לדבר איתך?"אמרה בקול רגוע למרות שבפנים היא רעדה "שהיה" הייתה התשובה, חבריו הלכו והם נשארו לבד. היא הרגישה מוכנה לרגע הזה, עד שהרגע הגיע באמת. כעט התחילה לגמגם ולצחקק כילדה קטנה, הוא חייך חיוך מאולץ פעם או פעמיים, אך בסוף המילים טסו מפיה, "אני אוהבת אותך" היא הרגישה את הטעות שעשה ברגע שהמילים יצאו מפיה, פניו הרצינו ואף הביעו לעג "אבל אני יודעת שאתה לא מרגיש כמוני, לכן אני רוצה שתדע שאני רוצה שנהיה ידידים, כמו פעם, ושהבנתי את הרמז" קולה רעד אך היא עמדה איתנה ולא נתנה לפניה להביע את העצב והכאב שהרגישה בפנים, הוא ענה לה ב-'טוב' פשוט, והיא הלכה משם בעודה חונקת את דמעותיה, "ילדה מסכנה ,כמעט ולא התחילה לבכות" היא שמעה אותו אומר לחבריו בעודה מתרחקת, המילים האלה נחרטו בנשמתה והשאירו צריבה שלא יכלה לשאת.
היא הרגישה את לחייה לוהטות וכעט נתנה לגשם הדמעות לרדת. היא הביטה בשמיים בניסיון להירגע הירח היה מלא וזהר בלבן בוהק בשמי הלילה, ואז הבחינה (אם כי רק לרגע) בשני כוכבים ירוקים נוצצים ממש מעל אולם הנשפים וסביבם ענן שחור בצורת חתול, היא חשבה שהיא הוזה אך לא היה לה זמן לחשוב על זה, מאחוריה נשמעה זעקה חזקה "ג'סיקה" שמעה קול צועק מאחוריה, היא הסתובבה ומהירות וכמעט מעדה, לפניה המולת אנשים עומדים במעגל וצרחות נוראות נשמעות מכול עבר המעגל "שמישהו יעזור לה! היא לא נושמת" היא התקרבה ודחפה אנשים כדי להגיע למרכז המעגל.
ג'סיקה שכבה שם בלא נוע עיניה פקוחות בבהלה לשמיים ושפתיה מכחילות. אנשים רצו מסביב צועקים לעזרה אך אפל עמדה במקומה , פניה המומות וקפואות בעודה מביטה בענן שחור,ענק שצף מעל ג'סיקה. היא הרגישה משב רוח קר וצמרמורת עברה בגופה. לפתע, כשד, ראתה את הענן השחור מסתובב לעברה , גופה רעד ורגליה החלו ללכת לאחור מעצמן. השד התקרב עליה במהירות מתגברת והיא הסתובבה והחלה לרוץ בכול הכוח.

השבילים היו מפותלים והחושך הקשה על ראייתה אך זה לא עצר בעדה.היא רצה בכול כוחה רגליה כאבו והעקבים הקשו על הריצה, אך היא ידעה שאסור לה לבזבז אף שנייה. היא רצתה לעזור, היא לא הבינה למה היא רצה, אבל גופה סירב להקשיב לה. היא ראתה את השער האחורי של הכפר 'אסור לצאת ליער בלילה' שמעה קול מהדהד בתוכה, אך היא כבר תפסה סלע קטן והחלה לשבור את מנעול השער אך הוא לא נע. היא אזרה את כול כוחה, נשמתה לא נחה וליבה הלם בקול, היא תפסה את הסלע בכול הכוח ובבת אחת הכתה אל המנעול , שנפתח ונפל לרגליה, היא פתחה את השערים הענקיים ופרצה בריצה מהירה ליער, האדמה הייתה לחה עלי העצים שנשרו נדבקו לנעליה,הבוץ התיז על גופה וענפי השיחים פצעו אותה, שרטו אותה וקרעו את שמלתה. אך היא התעלמה מכול אלה והתקדמה במהירות בלי להביט לאחור, היא ידעה והרגישה שהשד עוד בעקבותיה.
רגלה התעקמה והיא מעדה והחליקה מטה מהגבעה הבוצית והתלולה.
היא התעקשה להרים את עצמה מן הרצפה , רגלה כאבה אך היא המשיכה להתקדם בצליעה בלי לדעת לאן פניה מועדות ורק מידי פעם הביטה אחורה , השד עדין היה בעקבותיה וכעט היה פחות מעשר מטר ממנה, היא הייתה תשושה. מולה במרחק ראתה אור בוהק 'בקתה' חשבה לעצמה והתקדמה לכיוון האור.
כמה שהתקרבה ראתה יותר ויותר בבירור ששני אורות ירקרקים ואם כול צעד שעשתה הצורה נראתה לה ברורה יותר 'החתול' אמרה לעצמה ועיניה נפקחו בתדהמה, היא התקרבה עליו וניסתה לצעוק להזהיר אותו, אך לא הצליחה להשמיע קול גרונה היה יבש וכאב. היא התקרבה עליו בצעדים יותר מהירים מרגע לרגע , כעט הייתה במרחק שני מטר מימנו "זוז" ניסתה לצעוק לו בחצי קול. עיניו זהרו בירוק מסנוור, והיא נרתעה ממנו לרגע ואז המשיכה להתקדם שוב בהיסוס "מה לעזאזל?!" שאלה את עצמה בזמן שמעדה על בול עץ ונפלה לצד החתול לתוך בור שחור ללא תחתית.