Zodiac Sign: פרק 1- ברוכים הבאים לאקדמיה

אקדמיית הזודיאק היא מקום מיוחד במינו. אלו שהגיעו לגיל שש-עשרה והם נצר לשושלת זודיאק, גלגל המזלות, מקבלים את ההזמנה להגיע וללמוד שם ועל מהות השושלות שבעולם הראשון- העולם שלנו. בעולם השני נמצאת האקדמיה.
המבנה עצמו בנוי כראש חץ שקודקודו מתרחק וממשיך יותר קדימה. צד ימין של הבניין הוא צד המעונות של הבנות, וצד שמאל הוא צד המעונות של הבנים. החלק האמצעי שממשיך כמבנה גבוה וארוך המחובר לאמצע המבנה מכיל את הכיתות והאולמות של בית הספר. גינה גדולה מקדימה את הכניסה לבית הספר, כאשר עוברים את שער הבטון הגבוה שמים לב אליה מיד, לצבעי הירוק העזים ולפרחים והצמחים המגוונים שצומחים שם, ולמדרכות המפוצלות שבסופו של דבר מובילות לכניסה המרכזית הגדולה.
בראשון לספטמבר מתחילה שנה חדשה, עם תלמידים חדשים שמצפים בהתרגשות לחוויה המיוחדת הזאת. אסטרו וסלסט ריאן, זוג בני דודים בני שש-עשרה, הם שניים מיני רבים שהגיעו להיות חלק מקבוצת התלמידים החדשה של המקום.
לאסטרו היה שיער חום כהה מסודר, עיניים חומות כהות וגדולות ועור בעל גוון מוקה בהיר. חיוך מתרגש התנוסס על פניו. לסלסט היה שיער שחור חלק שהגיע עד אמצע גבה, עיניה היו חומות כהות וגוון העור שלה בהיר. מבט סקרני תמידי ניצב על פניה בכל עת.
המונית המיוחדת שאספה אותם מהתחנה נעצרה בחריקה אל מול שער הכניסה הפתוח לרווחה, ושניהם יצאו בזה אחר זו מהמושב האחורי אל תא המטען שנפתח לקראתם כדי שיוציאו את המזוודות העמוסות שלהם. יותר נכון, שסלסט תוציא את המזוודות העמוסות שלה, ושאסטרו יוצא את המזוודה הצנועה שלו ויעזור לה עם השאר.
"למה את צריכה את כל זה?" הוא שאל כשניסה להרים אחת בקושי רב. הוא כמעט ולא הצליח להבין איך היא הצליחה לסחוב אותה בעצמה מהבית שלה, בנוסף לעוד מזוודה גדולה ותיק קטן.
"אני בת." היא השיבה במהרה, מתרחקת עם תיקיה לצד החומה ומחכה שיגיע. "אני צריכה הרבה דברים."
"אני לא מאמין לתירוץ הזה." אסטרו לקח את שתי המזוודות, הכבדה והכבדה יותר אחריו, אליה, לאחר שסגר את תא המטען. המונית עזבה אותם שם.
"אל תאמין, אבל זה נכון." היא גיחכה. "זה לא סתם סיפור סבתא, זה אמיתי לגמרי."
"טוב." אסטרו נאנח והגיש לסלסט את המזוודה שלה. "גם הסיפור על כך שבנות עושות ספורט משופינג נכון? כי עד למגורים אני לא הולך לסחוב לך את זה."
"אתה יודע, יש פה מעליות." היא לקחה את המזוודה שלה והחלה ללכת, בצעדים מהירים שנראו לו בלתי אפשריים ביחס למשקל שלקחה איתה ולגודל גופה. הוא הופתע מזה עד ששכח שעליו ללכת אחריה.
"באמת?" הוא תהה כשצמצם את הפער בניהם.
"כן." היא אמרה. "המקום הזה מאוד מושקע."
"אני מניח שחייבים להשקיע בשביל המטרה הזאת."
שניהם נעצרו בכניסה, ונדהמו מהמראה המרהיב שלה. הכל היה מטופח, מרשים, אפילו קסום. סלסט בחנה את שאר התלמידים שהגיעו לפניהם וכבר יכלו לצאת לשאוף אוויר צח עד שהיום הראשון יתחיל. לכל אחד מהם היה מעיל או ז'קט בסגנון בית הספר, בצבע כחול כהה, מתחתיו חולצה לבנה ועניבה שחורה, ולכל אחד סיבה בצבע אחר. היא ראתה שתי נערות ישובות על ספסל שדיברו בניהן, נער שנמנם מתחת לאחד העצים כשכובע רחב השוליים שלו מכסה את עיניו ומנסה להישאר במקומו עם כל משב רוח קליל שנגע בו, נער אחד שישב מתחת לעץ רחוק יותר וצייר במחברתו, נערה אחת שפשוט טיילה שם והסתכלה על הפרחים השונים וצילמה אותם.
"נחמד." היא אמרה.
אסטרו בינתיים הסתכל מחדש על המכתב שקיבלו. "כתוב שאנחנו צריכים להיכנס פנימה ולגשת למורה שיהיה שם." הוא הסביר לה.
"איך נדע מי זה?" היא תהתה.
"אני מניח שנדע כי הוא יהיה מבוגר." אסטרו השיב לה.
"הו, אתה בטח צודק." היא גיחכה ושוב הייתה הראשונה מבניהם להתחיל ללכת. אסטרו שוב היה זה שעקב אחריה רק אחרי ששם לב שהתקדמה. כמה מהתלמידים הסתכלו עליהם, ובעיקר נדהמו מכמות הדברים שסלסט סחבה איתה. היא התעלמה או שלא היה לה אכפת, או שבכלל לא שמה לב.
הם נכנסו מבעד לדלת הזכוכית השקופה אל אולם שהזכיר מאוד אולם של אכסניה או בית מלון. הרצפות היו בצבע חום כהה, הקירות בגוון דומה, ומספר ספסלים התפזרו במסדרון אחד ארוך שחתך את הכניסה, ואחד נוסף שהיה בסוף אותו אולם שהיה נראה קטן כי שני חדרים גדולים ניצבו בתוכו, כשהכניסה אליהם עדיין לא נראתה.
במרווח הגדול בין שני החדרים, בעוד מסדרון קצר שחיבר בין שני המסדרונות שהבחינו בהם קודם, עמדה אישה אחת מבוגרת מספיק כדי להיות המורה שחיפשו. היא לבשה חליפה נשית שחורה ומכובדת, ושיערה החום היה אסוף בחלקו. היא נראתה אישה פשוטה למדי. היא עמדה לצד שולחן ועליו הייתה קופסת עץ בגודל בינוני, פתוחה. מולה עמדו עוד כמה תלמידים חדשים עם החפצים שלהם, והיא דיברה איתם ונתנה להם דבר מה מתוך הקופסא.
"בוא." סלסט ניגשה אל אותה מורה, ואסטרו שוב נגרר מאחור.
כשהגיע לשים לב אליהם, הבחינו שיש אצלה רשימה שמית. "איך קוראים לכם?" היא שאלה.
"סלסט ריאן."
"אסטרו ריאן"
שניהם ענו כמעט יחד. המורה חיפשה אותם ברשימה. "ריאן, ריאן," היא מלמלה. "הו, הנה, ריאן!" היא סימנה את שניהם. "זודיאק שור." היא אמרה, הם הנהנו להסכמה.
היא הכניסה את ידה אל הקופסא והוציאה שני תגי סיכה עגולים בצבע צהוב. "שימו אותם עליכם. תמיד בשעות הלימודים."
"מה זה?" סלסט שאלה כשבחנה את המתנה שהביאה להם. היה מצויר על הסיכה את סמל השור, בצבע חום כהה.
"סיכות הזודיאק שלכם. תזדקקו להם בכדי לצאת ולהיכנס לבית הספר." היא הסבירה להם.
"זה אומר שאפשר גם לצאת מכאן לפעמים?" סלסט שאלה.
"אתם יכולים לצאת אל העיר הקרובה, יש אוטובוס כל רבע שעה. אבל לפני כן עליכם לחתום אצל המנהלת ולחזור לפני רדת החשיכה." היא הסבירה.
"מגניב!" סלסט צחקקה.
המורה עברה שוב על הרשימה והסתכלה עליה. "הו, ותראו, שניכם בכיתה מספר שש."
"מה זה אומר?" אסטרו שאל.
"שאת שיעורי האם תלמדו ביחד, באותה כיתה. ולכל כיתה יש חדר משלה." היא לקחה את מחזיק המפתחות שלה, שהיה מלא בכמה מפתחות בצבעי אדום וכחול, והוציא ממנו אחד אדום ואחד כחול. את הכחול נתנה לאסטרו ואת האדום לסלסט. "כחול למגורי הבנים ואדום לבנות. תוכלו להיות שם עד השעה תשע, אז היום הראשון יתחיל. נתנו לכם הקדמה של שעה."
"תודה." סלסט אמרה, הסתובבה ונתקלה בנערה שעמדה מאחוריה, כל כך שקטה עד שבכלל לא שמה לב שהיא שם. שתיהן מעדו על הרצפה.
"את בסדר?" אסטרו מיד ניגש לעזרת בת דודתו, והיא נעזרה בידו כדי לקום. לאחר מכן עזרה לנערה השנייה לקום.
עורה של הנערה היה לבן ומעט אדמדם. שיערה היה ורוד בהיר, חלק והגיע קצת מעל כתפיה, ועיניה היו כחולות, בהירות וגדולות. היא הסתובבה עם ראשה כאילו קיבלה סחרחורת חזקה.
"אתה בסדר?" סלסט שאלה.
"כן, כן, לגמרי בסדר." הנערה ניערה את ראשה לצדדים וחזרה לעמוד ישר וחזק.
"סליחה." סלסט אמרה לה בחיוך קל.
"הו, לא, זו אשמתי. אני תמיד עומדת בצד בלי לומר כלום, אי אפשר לצפות שלא ייתקלו בי מתישהו." היא גיחכה. "נתראה מתישהו." היא נופפה אליהם בחיוך וניגשה אל המורה.
"או-אוקיי." סלסט אמרה לה, והיא ואסטרו התקדמו אל המסדרון הקדמי לכניסה.
סלסט עמדה בצד ימין, אסטרו בצד שמאל.
"אני מניח שניפגש." הוא אמר לה, פונה לצד שלו בכדי להגיע לחדרים.
"כן." היא השיבה לו והלכה לצד שלה.