עולם הפתקים שלי
פרק 6
התחשק לי לכתוב היום עוד. זה לא עוד איזה פרק לפרק המשך. סתם עוד זריקת מחשבות שהייתה לי. כי אני פשוט מנסה לחשוב על דברים ויש לי מלא מחשבות בראש. תמיד. אבל הפעם זאת מחשבה מוזרה. בעצם הרוב מוזרות. טוב אני אזרוק אותן כאן. עניין אותי פעם לדעת מה יקרה אחרי שאני אמות. איך אנשים יגיבו. חברים קרובים. גם אלה שהיו איתי בקשר פעם. ועכשיו כבר לא. ויש כאלה.. וזה ממש מעניין אותי. אם יבכו עליי. אם בכלל יזכרו מי אני. ידעו מי אני. איך אני אוכל לדעת מה יקרה ? זהו.. שאני לא אוכל. וזה מבאס. אבל מי אמר שאני אמות בכלל? כרגע אני חייה. וכל עוד הסיפור הזה חי ככה גם אני חייה. מדהים. טוב.. עוד מחשבה שהייתה לי היום בראש והיא בעצם הסיבה שהתחשק לי לרשום עוד היום. וזה האמת הקטע הזה שכאילו.. אם נגיד אני מתגעגעת למישהו או חושבת על מישהו. מה הסיכויים שאותו בן אדם חושב עליי גם או מתגעגע אליי ? אין סיכוי… או שיש? אני לא אהיה שלילית אבל. אני לא אפתח ציפיות. זה לא מדהים לפתח ציפיות. כי בסוף יכולים לסגור לך הכל. ואם נגיד יש מסיבה ואתה מחכה בקוצר רוח שהבן אדם הזה יבוא והוא אומר כבר מאיזה מקום הוא בא ואתה כל כך בטוח שהוא בא. ואתה מתארגן ומתלבש יפה ומרגיש סקסי ושווה וחתיך ומושלם ושווה ולוהט (כמו תמיד) ואז. פתאום. בדקה התשעים. הוא מבטל הכל! מאיזה ״תירוץ צודק״. אוף! זה מחרפן. וזה לא שאני מכירה את ההרגשה. טוב נו. על מי אני עובדת בדיוק. ברור שאני מכירה את ההרגשה. אני מכירה אותה טוב מידיי. למרות, שכשאני חושבת על זה, אם לא הייתי באה למסיבה של חברה שלי שכן, תכננתי שלא לבוא כי לא היה לי לאן לחזור, אבל בסוף באתי. אבל אם ולא הייתי באה, יכול להיות שלא היה לי קראש דפוק וחתיך בראש. יכול להיות שכל הסיפור הזה בכלל לא היה קורה כי לא היה לי מה לספר. כי במוח שלי יכל היה להיות אטום בדברים אחרים ופחות מעניינים. בבנים. אבל שהם קצת יותר גדולים מאיתנו. והם קצת בטלוויזיה. וקצת לא מישראל. וקצת לא מכירים אותי ולא יודעים על קיומי. לפחות אני יודעת על קיומם. ואם אנשים לא יודעים על קיומי בכלל וברגע שהם יקראו את הסיפור שלי פתאום הם ירצו להכיר אותי. איך הם ישיגו אותי ? הרי אני… אני ״לא אמיתית״. זהות לא מוכרת. אף אחד לא יודע מי אני. כאילו יש כאלה שכן ידעו. שאולי יזהו במהירות. ולא יאמינו שאני האחת שרשמה הכל. טוב.. החיים משתנים. וכן, החיים לגמרי לא צפויים. כי כולם בערך יודעים שאני יודעת רק לשיר והיות שחקנית. וזהו. לא ציפו ממני עכשיו איזו כותבת ספרים מהוללת. כי מה לי ולכתיבה ? שום דבר בערך.. כאילו עכשיו כן אפשר לראות שאני יודעת לכתוב. טוב זה מוזר. איך מסבירים את זה בכלל. אין לי מושג. שמתי לב שאני מצליחה להתרכז במה שאני כותבת רק כשאני שומעת מוזיקה. מוזיקה פשוט נותנת לי אנרגיה. זה מטופש אני יודעת. אפילו מאוד. אבל כן, כזאת אני. מטופשת. כי איזו ילדה כותבת בכלל יומן ומנסה לשכנע את עצמה שזה ספר וחושבת שיצא לה מזה משהו. איזה ילדה הגיונית בעולם תבוא ותשפוך את החיים שלה לתוך הפתקים באייפון שלה ותקרא לזה ספר ? ילדה "מוזרה" תעשה את זה. לא "מוזרה"… מיוחדת. אני מיוחדת. זאת מחמאה שאמרו לי אותה הרבה אנשים. האמת שעכשיו כשאני נזכרת בזה. גם הראל אמר לי את זה פעם. אני בחיים לא ידעתי אם הוא אומר את זה מבחינה טובה או לא. אבל אני תמיד לוקחת דברים במובן החיובי. למרות שאותו אני בחיים לא אבין… אני רוצה האמת להבין. אבל דיי, הפעם אני מדברת על המחשבות שלי שהן לא הראל. למרות שרובן עליו, אבל דיי. הפסקתי. זה לא נכון תמר. את לא חושבת רק עליו. יש לך עוד מלא מחשבות. ותפסיקי לדבר לעצמך. את מוזרה. לפעמים. אולי. טוב לא. את לא כזאת מוזרה. את מגניבה. ונחמדה. ומקסימה. וחייבת להפסיק להחמיא לעצמך זה מוזר. אוקיי הפסקתי. מצטערת על הרגע הזה. אלך לי בנימה זאת לאכול. ניפגש מחר…. עם ה״המשך יבוא״ שהפעם יבוא וידבר על הדבר הנכון
תגובות (0)