מלאכי שמים

והארץ היתה תהו ובוהו. וחושך על פני תהום ורוח אל מרחפת על פני המים. ואני תלוי בין מים למים.
נשמתי מרצדת ומתהפכת.
עזריאל
פנה אלי מאחורי המסך
קולו של האל מורגש ולא נשמע
איני מהין לדבר.
נשמתך תהיה לשני בני אנוש. את החרב והכוח והחמלה והעזרה אפצל. תרגיש כמיהה לחלק שאבד תמיד. עליך להבין זאת. אך לא תוכל להתחבר עד שיושלם תיקונך בעולם.

שחור

ניצוץ כחלחל ירד לעולם
החרב ירדה ראשונה
ואחריה החמלה

שני תינוקות נולדו. זמנים שונים והחלטות שונות. כך באו לעולם.

לעולם מחוברים
בנתיים מנותקים
כשיסתיים התיקון יעלו למעלה

אבל למה האל?
המרחק הגדל בין שמים וארץ רק ביטא תשובה אחת.
כך היא המידה

כעבור שנים צמרמורות של מפגש יעדו שני אנשים.
מפגשים של בערך על מצע כוכבים.
ורק הם מכירים ויודעים את עצמם.
החרב הכירה בעצמה המתהווה, כך היא המידה. וזאת אעשה.
אשמור על החמלה, ולא ארפה.
אך החמלה זקוקה לו או שזקוקה לעצמה. מצב בניים שכזה אינו בן בריתה. והוא ידע את שעליו לעשות. עכשיו הוא שואל לאישורה. האם תסכים לתת לו את הזכות להיות איש סודה.
ליבו נמלא גאווה עת ידע את חוזקה, וחיוך ענוג הביט בתמונתה, היא לא יודעת את זה אך בלילה השחור. תמיד ידו מצאה את ידה.
הוא ליטף לאט את העור החיוור, עיגולים של אהבה צויורו על לחיה.
מקווה שבבוקר הוא ימצא אהובה
ומקווה יותר שהיא תהיה חזקה.
כי מה היא חרב בלי הכלה
ומה היא עוצמה ללא החמלה.