חלום מסובך

"יעל! תפסיקי לקפץ בשלוליות, כי את אחרי זה נכנסת הביתה עם מגפיים מלאות בבוץ ואמא תכעס על כך" רגזתי על אחותי בת השבע. "מבטיחה שאשים את המגפיים בכניסה, ולא אכנס איתם הביתה" אמרה בקול מתחנן "את תמיד מבטיחה, ואת לא מורידה את המגפיים" המשכתי לרגוז עליה, "לא אכפת לי" אמרה," אני אקפץ בשלולית כמה שאני רוצה" התייאשתי והנחתי לה לקפץ בשלוליות כאוות נפשה. דוד אחי בן הארבע, החזיק את ידי ופטפט בהנאה על כל מה שהתרחש היום בגן, אך מחשבותיי נדדו למקום אחר, חשבתי על ישראל, שיצא מהישיבה שבו הוא למד שעברתי היום עם אחי בדרך הביתה , עיינו כחולת יפיפיות, שהשתלבו עם עורו בצבע המוקה. ידעתי שאסור לי לחשוב עליו, ידעתי שאסור לי לחשוב על אף גבר עם איני נשואה אליו, אך אני כבר מאוהבת בו, ולא אוכל לגלות לאיש את זה מפני שיטיפו לי שזה אינו בסדר, ואסור לי לחשוב על גברים, שוב כי רק שאהיה נשואה. הגענו אל תיבות הדואר שביישובנו, ופתחתי את תא הדואר שלנו, מייחלת למצוא את המכתב שכה חיכיתי לו כבר ארבעה חודשיים. שלפתי מתוך התא, חשבון חשמל, וכמה מודעות פרסום. ולבסוף שלפתי את המעטפה המיוחלת, מעטפה לבנה, בגדול בינוני, על קדמת המעטפה היה רשום, "שחר טולדנו סוכנות דוגמנות" רציתי כבר לקרוע את המעטפה ולראות מה רשום במכתב, אך אחי היו לידי ולא יכולתי מפני שיעל הייתה מתחילה לשאול שאלות, ובטוח מספרת להורים, ולא, הורים לא יודעים כי זה נוגד את הדת ואם הדת נגד זה אז כמובן שהם גם כן נגד זה. נעלתי את תיבת הדואר והמשכנו הביתה. "שלום מה שלומך?" שאלה אותי, אסתר השכנה שגרה ממולנו "בסדר" עניתי "ואיתך?" שאלתי רק מתוך הנימוס שאמא כה הקפידה עליו, "ברוך השם" ענתה "תמסרי לאמא דרישת שלום" אמרה בחיוך "אמסור" עניתי והיא התרחקה. יעל, פתחה את שער המתכת שחרק מעט ונכנסו אל חצר הבית. דוד, ויעל רצו בשביל המרוצף ואילו אני פסעתי מהורהרת אל הבית. נכנסתי וכמובן שביל של עקבות קטנים של בוץ קיבל את פני נאנחתי. יעל נכנסה הביתה עם מגפיה מלאי הבוץ, כמה לא מפתיע חשבתי, ופסעתי לכיוון ששביל הבוץ הוביל. הגעתי אל המטבח. אמא עמלה על ארוחת הצהריים, נשקתי לה וקיוויתי שהיא לא תשאל יותר מידי שאלות. התחשק לי כבר לעלות לחדרי שהתרוקן ששתי אחיותיי נישאו, לפתוח את המעטפה ולקרוא את תכונו של המכתב. "איך היה בית ספר, מתוקה?" שאלה "בסדר" עניתי והושטתי לה את המכתבים שהוצאתי מין הדואר לא לפני שהכנסתי את המעטפה שלי לתיקי. יעל לא נראתה בסביבה. "אסתר השכנה, מוסרת דרישת שלום" אמרתי "תודה" אמרה, "טוב אני עולה לחדר, אם את צריכה עזרה תקראי לי" אמרתי. היא הנהנה, ועליתי לחדרי בצעדים מהירים. סגרתי את חדר הדלת וקיוויתי שלשום זאטוט לא יתחשק להפריע לי. שלפתי מתוך תיקי את המכתב, ידי רעדו חלומי הגדול ביותר היה לדגמן, שאבתי רעיונות מהדוגמניות שראיתי במודעות הגדולות שנסעתי לעיר. אך כמובן שזאת הייתה בעיה, זה היה משהו אסור בחברה שבה גדלתי, לכן לא סיפרתי לאיש על כך ששלחתי מכתב לסוכנות דוגמניות. שלפתי את המכתב, ורפרפתי "את מזומנת לאודישן בעשרים ותשעה לחודש, יום רביעי בשעה שלוש בצהריים. וצורף הכתובת שידעתי להגיע אליה. בדקתי את התאריך העברי, תאריכים לועזיים, לא ידעתי כלל זה היה בעוד חודש בדיוק. הרגשתי בעננים. במהלך כל החודש שקדם לאודישן המיוחל לא הפסקתי לחשוב על האודישן. הייתי באופוריה מטורפת, איש לא הבין מדוע אני מתנהגת כך, אך כמובן שלא שיתפתי איש. אך על ישראל המשכתי לחשוב, ולצערי לא ראיתי אותו מאז הפעם האחרונה שראיתיו שיצאה מין הישיבה. רק אדם אחד שיתפתי, אביגיל חברתי הטובה, אך היא החזירה אותי לקרקע, אמרה שאם אתקבל אצטרך לערב את הוריי ויש סיכוי שלא יסכימו. ידעתי את הבעיות הללו, אך העדפתי להדחיקם, להמשיך עם תחושת האופוריה שאפפה אותי. גם כן אני ואביגיל סיכמנו שנגיד להורים שאנחנו הולכות לקנות בגדים, לא רציתי לסוע לבדי. וכך היה שלושה ימים לפני האודישן, אמרתי להוריי שאני נוסעת עם אביגיל לקנות בגדים, והם הסכימו ללא כל בעיה. הימים חלפו באיטיות רבה, נראה שהזמן הולך נגדי, ממאן לזוז. ואז היום הגדול הגיע.