איך זה מרגיש? ~2~

התיישבתי ליד השולחן בחדרי. ניסיתי לסלק ממוחי את מה שקרה באותו הבוקר. כמובן שלא הצלחתי, אז במרווחים בין המחשבה על כמה שהוא היה יפה והניסיון להחזיר לאצבעי את תחושת המגע, ניסיתי להכין את שיעורי הבית שקיבלנו. בגלל שזו הייתה תחילת השנה, החומר היה חזרה קלה על חומר של שנה שעברה. התמקמתי בנוחות על הכסא הירוק המרופד והשענתי את מרפקיי על שולחן העץ הכהה. מנורת השולחן האירה את דפי החוברת, ויכולתי לראות גרגרי אבק קטנים מרחפים להם לפני אלומת האור. בחוץ היום הופך ללילה לאט ובשקט. האורות נדלקים בבתים של אנשים המתכוננים לשינה, הציפורים חדלות מציוציהן הבלתי פוסקים במהלך היום, הצרצרים מתחילים בצרצוריהם הליליים. יכולתי לשמוע אותם מחלוני הפתוח שמתוכו נכנסה רוח קרירה לחדר.
קיבלנו שיעורים בנושא חוצנות. בכיתה במהלך היום דיברנו בעיקר על הכוכב שלנו בהשוואה לכוכב של האנשים. הכוכב שלנו הוא הכוכב הדומה לו ביותר מכל שאר הכוכבים בקרבת מקום. אותה צורה, אותם יצורים חיים, אותם מנהגים. דיברנו גם על ההבדלים. הכוכב שלהם נוטה הצידה. זה מה שיוצר אצלם את עונות השנה. שמענו מהמורה תיאורים על שלגים בחורף, שנוצרים בין לילה. יום לפני אתה מביט מחוץ לחלון ורואה רק גשם כבד וחתיכות קרח קטנות המכונות ברד. רוח חזקה מעיפה את כל העלים מהעצים ומאיימת לתלוש גם את הגזעים ממקומם. הכל מתערבל ומתבלגן. למחרת בבוקר אתה קם, מסתכל מהחלון, ורואה שכל האזור התכסה בשמיכה לבנה אחת ענקית. כל כך קר בחוץ, אבל בפנים פועלת הסקה שמחממת את כל הבית. הכל שקט ושלו, בהיר ונקי.
שמענו גם סיפורים על ימים שרביים, בהם אתה לא יכול לעשות כלום חוץ מלשהות במחיצת מזגן, בריכה או ים. ועל ימי הסתיו, בהם כל העלים מקבלים גוון יפהפה של צהוב וכתום ואדום וחום, ונושרים לקרקע, צובעים את כל הרחובות בצבעים חמים. וגם על ימים אביביים, בהם כל הצמחייה פורחת, הכל צבעוני וריחני ויפה.
גם ראינו תמונות. חלום חיי הוא לבקר בכוכב הנפלא הזה בשלג, לראות את כל המראות היפים, או אפילו רק לעבור לידו ולראות מלמעלה את הכל בלבן.
אצלנו אין את זה. הכוכב שלנו חסר נטייה, ולכן מזג האוויר תמיד קבוע. ביום חמים, מאפשר לבוש קצר, ובלילה מתחיל להתקרר מעט וצריך ללבוש סוודרים וטרנינגים ארוכים.
חזרתי מהרהורי אל חדרי, אל השולחן הכהה המואר באור בהיר ואל הטקסט שאני צריכה לקרוא. התחלתי במלאכה.
"לפני 9,000 שנים, כוכב שרמון רק נוצר. עננות גזים ואבק הפכו לכוכב עליו אנו חיים כיום. אחרי עוד 3,000 שנים נוצרנו אנחנו, האמירים, בתהליך אבולוציוני אשר ארך כמה אלפי שנים נוספות," שנה הבאה נלמד על התהליך הזה, חשבתי לעצמי, "כשנוצר האמיר, הוא נוצר עם כלורופיל בתאי העור, בדומה לצמחים, המאפשר לנו לספוג את אור השמש לעורנו ולהתקיים על תהליך הפוטוסינתזה, בו אנחנו הופכים את אור השמש למזון הנחוץ לקיומנו.
כך חיו האמירים כ- 5,000 שנים. יום אחד בשנת 8,123 גילה אמיר אחד ששמו לא ידוע לנו את קיומו של היסוד ברום, שאם מורחים אותו על עורנו הוא מאפשר להרים, להזיז ובעצם לגעת בחפצים, אך בכל זאת מבלי להרגישם…"
לא היה לי חשק להמשיך לקרוא, כי את החומר הזה אני יודעת בעל- פה. בזמן שגילו את הברום האמירים גם גילו את כוכב הלכת ארץ, ורצו לחיות את חייהם כמו האנשים. הם חיקו את מבני בתיהם, את האופן שבו הם הולכים לסופר, קונים מצרכים ומבשלים בבית, את האופן שבו הם אוכלים, את האופן שבו הם עוסקים בספורט, את בית הספר, הגנים והעבודות… העתיקו את סגנון חייהם. מאז התחילו האמירים לטעום דברים ולאכול בעזרת הפה דברים שריססו בברום, כמו בני האדם, בשביל הכיף.
בימינו כל תינוק שנולד מרוסס בברום, מספיק ברום כדי שיוכל להזיז דברים במשך חייו, אבל לא יותר מדי, כדי שיוכל לעבור דרך דברים. רובנו מרססים מדי יום ברום על הידיים וכפות הרגליים, ליתר ביטחון, כדי שלא תפסיק השפעת הברום בכפות הרגליים ונעבור דרך הרצפה לאדמה (שבה מצוי ברום באופן טבעי, אז אנחנו לא ממשיכים לשקוע לתוך מעמקי כוכב שרמון), או שלא תפסיק ההשפעה בכפות הידיים, ואז לא נוכל לכתוב או להרים את הספרים שלנו בבית הספר.
בשלב הזה כבר נדדו מחשבותיי בחזרה אל התקרית הבוקר. אל הבחור. עניתי על השאלות בדעת מוסחת ואז יצאתי החוצה, נשכבתי על האדמה הקרירה בניחוח קל של דשא וברום, הסתכלתי על הכוכבים ושאלתי את עצמי איזה מהם הוא כדור הארץ. דמיינתי איך הוא נראה ואיך נראים שם החיים.