יום אהבה, לבד. בנימה אופטימית.

אני יושבת מול המחשב, וחושבת:
" היום יום האהבה, ואני פור אבר אלאון. בערך. אז למה אני כזו שמחה? למה אני קופידון?"
אני באותו היום עשיתי הכול שמי שיכול לנצל את היום הזה יהנה ממנו.

שידלתי ילדה אחת שתעשה משהו לחבר שלה.
אני שלחתי לכול מיש היה לי במייל מכתב נחמד ידידותי ליום האהבה.
אהבתי את זה שלאנשים טוב.
כנראה לא חשבתי על זה שאני לבד.
שרק אני לא יכולה לעודד את עצמי.
רק אני תקועה.
בלי חבר.
בלי אהבה… משהו!

איזה כיף!
ברגע שחשבתי על זה לעמוק, הצצתי בכול סיפורי האהבה המפגרים שכתבתי פה באתר.
כול התשוקה, כול האהבה שקיימת,, ועצם זה שזה סיפור כול כך תיסכל אותי!
פרצתי בבכי.
אחותי החמודה, ניגשה אליי וחיבקה אותי, ביידיה הקטנות, ושיערה הבלונדיני התערבב בשלי.
" גם אני לבד ביום האהבה, גם לי אין חבר" ניחמה אותי. היא רק בת שש, אבל היא מאוד חכמה.
חיבקתי אותה וצחקתי דרך הדמעות. והיא הידקה את אחיזתה.
" את חמודה" אמרתי לה ופרעתי את שיערה.
היא צחקה.
" עכשיו לכי לחדר שלך" נישקתי אותה. היא הנהנה והלכה בצייתנות.
ורק היסתכלה עליי אחרי שיצאה מהחדר, גדאי לבדוק אם אני בסדר, הנהנתי לאות אישור, והיא חייכה. חיוך מתוק וקטן.
הבנתי שיש לי עם מי לבלות את יום האהבה.
עם המשפחה. הדבר הכי חשוב.
אף על פי שבלי חבר, שאפשר לנשק ולחבק בחג….. טוב.. אולי זה קצת חסר.
הלוואי שהיה אחד שאוהב אותי.
אני מצפה לזה בקוצר רוח.
חבל שהוא לא מגיע מתי שצריך.