בקבוקון האושר חלק ב'

ארוחת הבוקר של הקשישים עמדה להסתיים אז הלכתי לג'ופרי.
"סיימת? אני רוצה לקחת אותך לתרופות". הוא ענה לי "כן, כן, תסיימי כבר עם הדבר הזה שלך". לקחתי אותו לחדר הבדיקות , זה חדר קטן בו אנחנו מבצעות את הבדיקות השגרתיות בהתאם לכל מטופל ויחד איתו את התרופות שהם צריכים לקחת.
"טוב, ג'ופרי, אני תכף חוזרת הלכתי להביא לך את התרופות". הוא הסתכל עליי במבט אדיש והנהן . הלכתי לאחות שאחראית להכין מגש של תרופות לכל מטופל "היי אליס, מה שלומך?" שאלתי בחיוך, אליס ענתה לי "הכל טוב, מה למה לא באת לשבת איתנו לאכל?" שיחקתי אותה מופתעת, "מה? לא ראיתי שהיית שם! בפעם הבאה תקראי לי". אליס צחקקה, "חחחח אוקיי, מה בשבילך?", "את התרופות של ג'ופרי" עניתי לה. הרגשתי שהיא מרחמת עליי, "אוי…ג'ופרי הזה, בנאדם קשה" היא אמרה כשחיפשה את המגש. "בבקשה" והגישה לי את המגש.
נכנסתי לחדר ונראה כאילו ג'ופרי לא זז כלל מאז שהלכתי. "אז ג'ופרי, היום יש לנו את הבדיקות השגרתיות ובנוסף אני צריכה לקחת לך מבחנות דם". הוא הסתכל עליי במבט מיואש, "מה זה חדש? אתם מוצצים לי ת'דם, מחכים שאמות".
התחלתי לצחוק, זה קצת נכון "מה פתאום אנחנו עושים לך את כל זה כדי שתישאר איתנו כמה שיותר!". הוא הסתכל לי בעיניים בזמן שהוא משעין את פניו על ידו. "להשאיר את הכסף שלי אתכם".

כל מי שעובד בבית אבות צריך עור מחוספס, אי אפשר להיקשר לזקנים כי הם בסוף מתים. מהבחינה הזאת קל לי בעבודה הזאת כי אני לא נקשרת אליהם וגם לא כל-כך אכפת לי מהם, אני עושה מה שאני צריכה. התבוננתי בדף וראיתי את כל הבדיקות שאני צריכה לבצע. בדקתי לו את לחץ הדם והתחלתי לקחת ממנו מבחנות דם.
"נמאס לי כבר מכל הבדיקות האלה, זה לא יעשה אותי בריא יותר". הוא אמר בטון הקבוע שלו, המשכתי להסתכל על המבחנה שהתמלאה דם ועניתי "אתה צודק, אבל ככה המצב הבריאותי שלך לא ידרדר" וזה מאוד חבל חשבתי לעצמי. "מה אני צריך את זה!", הוא ענה בקול רגזני "תעזבי אותי ותשימי אותי בחדר, גם ככה לאף אחד פה לא אכפת ממני והמשפחה עושה טובה שהיא מבקרת אותי". ניסיתי לחייך אליו "המשפחה שלך שמה אותך באחד מבתי האבות הטובים במדינה כי אתה חשוב להם, אז תנסה ליהנות ממה שיש לחיות עבורו". הייתי בהלם שאני מצליחה כל פעם מחדש לדבר כאילו אני מאמינה באופטימיות.
הוא הפנה אליי את המבט וענה, "אם הייתי חשוב להם הם היו חיים איתי, לא שמים אותי בכלוב ומבקרים".

המשכתי להרהר על השיחה שלנו בזמן שהחלפתי מבחנות, אם הוא היה חשוב להם הם היו הורגים אותו. לפחות זה מה שאני הייתי עושה, פותרת את העולם מהטפיל הזה. יוצא לי לחשוב הרבה על המצב של הזקנים שחיים פה, אני מודה, אני רואה אותם כמיותרים. נניח ג'ופרי הוא לא מביא יותר תועלת בשום צורה. הוא כבר גם ככה חי כשהוא נתלה על אחרים והופך לנטל, הוא מבזבז את כספי המיסים של המדינה וכל זה כשהוא סובל. הוא סובל ממחלות וכאבים, הוא לא יכול לתפקד בצורה עצמאית והסיבה היחידה שמחזיקה אותו בחיים זה כי הוא חשוב לאנשים. טוב, ג'ופרי לא חשוב לאף אחד.
כשסיימתי עם בדיקות הדם הבאתי לו את הכדורים לבלוע. "אוקיי, בוא נבדוק את רמת הסוכר שלך, צריך להזריק לך אינסולין". לקחתי את המחט ועשיתי לו דקירה קטנה באצבע, אחר כך הצמדתי את הצ'יפ. "180! וואו, הסוכר שלך גבוה!" הוא כמובן האשים שוב אותנו, כל הזמן מאשים אותנו ולא את עצמו "זה באשמתכם, אתם אחראים לאוכל שלי ובכל זאת אני לא מאוזן! מה, אתם מנסים להיפטר ממני?". נמאס לי כבר מההאשמות שלו, "אתה צודק, אני אעביר את זה הלאה".
באתי לקחת מהמגש את האינסולין וראיתי במקום בקבוקון אחר, זה היה בקבוקון עם נוזל הרדמה סופני שנותנים לחולים סופניים באישור רופא בכיר. הייתי מופתעת כי בחיים לא ראיתי אותו על המגש שלי, זה לא משהו שהמטפלות מזריקות.
רציתי לקום וללכת להחליף אבל משהו גרם לי להמשיך לשבת. בהיתי בבקבוקון הזה והבנתי שיש לי כמה רגעים להחליט אם אני הולכת על זה או לא, הרגשתי שאני שמה יד על העתיד, אם אני אתן לו את זה אני לא אצטרך לסבול אותו יותר, אף אחד לא יצטרך לסבול אותו. מצד שני, חששתי שיעלו עליי, שיגלו שהוא מת בגללי.
ניסיתי לזקק את הרגשות שלי ולהבין אם אני מפחדת להרוג אותו או שזה באמת רק בגלל שאני מפחדת להיתפס. זאת היתה החלטה שעלולה להשפיע על המשך חיי ואני צריכה להחליט אם לעשות את זה עכשיו בתוך רגעים ספורים כי לא תהיה לי הזדמנות אחרת.

לקחתי את הבקבוקון ושאבתי ממנו לתוך המזרק. הסתכלתי על ג'ופרי לפני שהכנסתי לו אותו לווריד, חיכיתי שיסתכל עליי חזרה לפני שאני לוקחת לו את החיים. חיכיתי כמה רגעים ואז הוא סובב את הראש לכיווני כדי לראות מה לוקח לי כל כך הרבה זמן. הייתי קרובה אליו, לא היו יותר חיוכים מזוייפים, הכנסתי לו את המחט לוריד והסתכלתי לו לתוך העיניים בזמן שאני מזריקה לו את החומר. עינייו ריצדו מעין ימין שלי לשמאל, ראיתי על פניו שהוא מרגיש שמשהו לא בסדר. רציתי לראות את החיים שלו מתרוקנים מעינייו.
יצא לי כבר להיות בחדר כשאחד הזקנים בדיוק מת אבל הפעם זה שונה, כי אני אחראית למוות שלו.
הוא המשיך להסתכל עליי, "מה את עושה?" הוא שאל בקול מבולבל, אבל לא עניתי לו, רציתי לתת כל כך הרבה תשובות לשאלה שלו, כמו למשל: 'הורגת אותך', או 'פוטרת את העולם מהקיום שלך' או 'עושה את העבודה שלי' עם חיוך זדוני אבל פחדתי שמשהו ישתבש ואז הוא יספר מה שאמרתי לו ויפטרו אותי. עדיין לא האמנתי בבקבוקון הקסם שהחזקתי, הייתי צריכה לחזות בכוחו כדי להאמין בו.
הרגשתי שהחדר נמצא בגלקסיה אחרת עם זמן אחר, כמה זמן לוקח לזה להשפיע? התחלתי לפחד שזה לא יעבוד ויאשימו אותי על הפנטזיה שדמיינתי. המשכתי להסתכל לתוך עיניו הכחולות, והוא הסתכל לתוך עיניי, כל אחד ניסה לקרוא מה עובר על השני.
הפה שלו נפתח מעט ורעד, הוא המשיך להסתכל לתוכי "מה.." הוא אמר בקול רועד.
מהרגע שהזרקתי לו את הנסיוב עד עכשיו אני שומעת צלצולים באוזניים, כל הלחץ שהרגשתי התפרס על כל גופי, פחדתי שזה לא יעבוד, פחדתי שזה יעבוד ויתפסו אותי, פחדתי שאשנא את עצמי על מה שעשיתי.
עיניו החלו להיסגר וראשו נשמט הצידה. ברגע אחד הרגשתי שחזרתי לחדר הקטן בבית האבות, פתאום שמתי לב לציוצי הציפורים מבחוץ. נשמתי נשימה ארוכה ושלחתי לעבר הצוואר שלו את ידי, הנחתי את האצבעות על העורק הראשי כדי להרגיש את פעימות לבו אך העורק נדם.
חיוך קטן נפרש לי בזוית הפה. הרגשתי דברים שמעולם לא הרגשתי, זאת היתה אופוריה. המשכתי לחייך ולהסתכל עליו, לא האמנתי שיש בכוחי להרוג בן אדם, לרצוח. הרגשתי שאני בדרגה אחת מעל לבני האנוש, אני מסוגלת לעשות מה שאחרים מפחדים, היה לי את השליטה, את הכח להחליט מתי לסיים את חייו. אבל אז הכתה בי המחשבה שאני עוד עלולה להיתפס, איך לעזאזעל אני מחביאה גופה של מישהו שהרגתי??