יום כיפור

את יום כיפור אני אוהבת. נקודה.
עכשיו אחרי שאבא שלי ,כבר עשרים שנה לא איתנו, אז פחות.
אבל אז כשהייתי קטנה, הייתי מתרוצצת בבית הכנסת עם עוד ילדות בגילי.מתגאה שאבא שלי הוא החזן, כולם נוהרים מכל קצווי השכונה לשמוע את קולו שמרעיד את אמות הסיפים,כשאבא שלי מתחנן לפני כסא כבודו שיחוס וימחל,הוא מתכוון לזה, קולו המרטיט ,גורם צמרמורת למתפללים. כל נדרי,בית הכנסת מלא מפה לפה. ואל נורא עלילה המציא לנו מחילה בשעת הנעילה, ילדים נשים וטף עומדים מרותקים ומשתאים.
אז בגיל עשר כבר צמתי.וגיליתי שפת לחם גנובה,היא מטעם שלא יסולא בפז. וכשאמא שלי יושבת בעזרת הנשים,מטפחת לבנה מתחרה ,כרוכה לראשה והיא שקועה בספר,הייתי בשקט אומרת לה שני צריכה את המפתח הביתה ,כי אני צריכה לשרותים.בבית הכנסת לא אהבתי להתפנות.השרותים לא נראו לי נקייים מספיק…אבל האמת שרציתי לנשנש.במקרר היתה העוגה המפורסמת של אמא,עוגת שמרים מלאה בגבינה מתוקה , ואני הייתי חייבת חתיכה קטנה.אף אחד לא ישים לב.והאחים שלי הקטנים מסתובבים גם הם אי שם בבית הכנסת עם עוד ילדים שובבים.וידעתי שאמא עוד מעט תקום ותקח אותם הביתה,לנוח , אולי לתת להם משו קטן לאכול. הם קטנים ולא אמורים עוד לצום.
וכאשר בגרתי,המשכתי לבוא לבית הכנסת, למרות תחושת הרעב ,הצמא כאבי הראש והסחרחורות,רציתי לשמוע את אבא, התגאיתי באבא שלי. עם הקול האדיר,שלמרות זאת שהואצם והוא עצמו איש לא כלכך חזק ובריא,הוא עומד על הרגליים,כל יום הכיפורים ומתפלל בדבקות.
באחד הקטעים בין תפילה להפוגה, בין קריאה בתורה בלחש לבין תרועה רמה , כשכהן אחר עומד לפני התיבה,נכנסתי לעזרת הנשים לחפש את אמא. לפתע, בלי כל הכנה מוקדמת, התעלפתי.
פשוט נפלתי מלוא קומתי ארצה , באולם בית הכנסת העמוס במתפללות ומתפללים.
לבנה,שישבה בין המתפללות , אחות רחמניה במקצועה,קמה מיד ממקום מושבה ורצה אלי.רכנה עלי.מים לא היו להרטיב את פני והיא סטרה בפני שתי סטירות שמיד העירו אותי מעלפוני.ואני מתרוממת,ולא רואה דבר. גושים שחורים ואפורים , שמדברים בלחש , ואני בקושי שומעת.לפתע הבנתי , כשלבנה סטרה על פני , היא העיפה לי מבלי משים את עדשות המגע מעיני.התחלתי לזחול,כדי לנסות למצוא אותן לפחות אחת מהן, כדי שאוכל לחזור הביתה .ואחת נמצאה באמת. השניה היתה מרוסקת.מישהו דרך עליה בטעות.אמא חיבקה אותי ואמרה שלא נורא וכפרה והעיקר שאני בסדר. שנלך הביתה והיא תתן לי משהו קר לשתות.
בארוחה המשברת, אמא סיפרה לאבא איך התעלפתי בבית הכנסת, ואיך האחות לבנה סטרה על פני והעירה אותי, רק שהעיפה על הדרך גם את עדשות המגע שלי.
אבא מאד הצטער לשמוע .הוא אמר בטון סמכותי, את , אסור לך לצום. אני משחרר אותך . לא מתאים לך לצום..זה היה סימן.
שלושה ימים אחרי יום כיפור עדיין לא אכלתי דבר . לא יכולתי להכניס לפי פירור.
מאז באישורו של אבי , אני אוכלת ארוחת מפסקת , שותה מים עד למחרת .לצום אני לא צמה ואלהים סולח לי.