בקבוקון האושר חלק א'

אני מרגישה את זה בתוכי, משהו שנרקב, הולך וגדל, משתלט על כולי.
פקחתי את עייני, מצחי וגבי היו ספוגי זיעה. אני עדיין כאן, בין ארבעה קירות שלוחצים עלי. קרני השמש שתפו את החדר, התעוררתי בדיוק בזמן, 7:45. הרגשתי את הייאוש, להתעורר לעוד יום רקוב. הסתובבתי אליו והסתכלתי על פניו השלוות. אם יש משהו שעדיין לא פיצחתי בבעלי זה למה הוא איתי. אני עד היום לא מבינה למה הוא אוהב אותי. הוא כנראה לא הצליח לראות את כולי. אני טובה בלהסתיר את עצמי ואת הדיכאון שלי והוא טוב בלראות את הטוב באנשים, אני שונאת את זה אצלו. בעצם אם הוא לא היה כזה, הוא לא היה איתי, אבל זה עדיין מכעיס אותי. בני האדם הם רקובים ומלאים ברוע אבל הוא לא רואה את זה.

נגעתי לו בכתף, "בוקר טוב מתוק". הוא התעורר וענה לי בקול מנומנם "בוקר טוב". קמתי לצחצח שיניים ומשם המשכתי למטבח הקטן שלנו, אנחנו חיים בבית קטן ומנסים להתפרנס כדי להמשיך לחיות בתוכו. או יותר נכון להגיד להמשיך להתקיים, אני לא מרגישה שאני חייה. שמתי את פרוסות הלחם במחבת ולידו הרתחתי מים בסיר. בזמן הזה ערכתי סכו"ם על השולחן הקטן לשני אנשים. ידעתי לבחור שולחן, מותאם בדיוק לשניים, ככה זה עכשיו וככה זה יישאר. אני לא יכולה לגלות לו את האמת, אני לא רוצה שיוולד לי ילד שיסבול כמו שאני סובלת, אני לא אהיה אמא טובה, אני פשוט לא בנאדם כזה ואני לא רוצה את האחריות הזאת עליי. סיפרתי לו שאני עקרה, זה עבד כמו קסם. הוא יותר לא שאל דבר ולא הביע רצון לילדים. מצד אחד, לא רציתי "לסגור לו את הברז" להמשכיות אז הצעתי לו בשיא הכנות שיעזוב אותי וימצא אחרת. אבל כמו שכבר אמרתי, הוא כזה, רואה את הטוב באנשים. הוא אמר לי שהוא מאושר איתי ואם ככה הגורל רצה אז ככה זה יהיה ולא נביא ילדים, העיקר שנזדקן ביחד.

ישבתי בכיסא וחיכיתי שיבוא, שנאכל ביחד, נשתוק ביחד. הוא לבש את החליפה השנייה שלו, חום כהה עם חולצה שחורה מתחת, התיישב ולגם מהקפה, "מממ…מצויין, איך ישנת?", חייכתי אליו ולגמתי מהקפה שלי. הוא הוציא את השעון מהכיס והסתכל. "אני צריך למהר". קמתי מהשולחן ולקחתי את הצנים עם החמאה. "חכה אני אארוז לך, תאכל את זה באוטובוס". הוא חייך אליי, "תודה", וקם לקחת את תיק העבודה שלו, בזמן הזה כבר הכנסתי את הצנים לקופסה והבאתי לו יחד עם נשיקה. "שיהיה לך יום טוב, נתראה בערב" אמרתי והוא יצא מהדלת. הלכתי חזרה לשולחן ופיניתי את הכוסות. גם אני צריכה לצאת בקרוב, כשפיניתי את הכוס שלו חשבתי כמה זה נעים ונחמד שיש לי אותו בחיים, הוא נקודת האור היחידה שלי, האחרונה. אני לא חושבת שהייתי מוצאת שותף אחר לחיים חוץ ממנו, אני כל הזמן אומרת "חיים" ונזכרת שאני בכלל לא מרגישה חיה, אז למה אני מזכירה את זה לעצמי כל פעם? לפעמים כדי לשמור על מישהו שישאר קרוב אלייך אתה שם מסכה, אז לי יש מסכה של אישה שנראית חייה, אבל בתוכי יש ילדה שמתה.

עליתי על האוטובוס ושילמתי לנהג. התקדמתי קדימה עד שמצאתי כיסא והתיישבתי. הבטתי החוצה, רחובות ועצים חלפו והחליפו אותם רחובות ועצים אחרים. העולם ממשיך להתקיים, זה לא משנה מה אני אעשה, זה לא משנה אם אני אחיה או אמות, העולם ימשיך כהרגלו. אפילו מארק, בעלי, אולי הוא יהיה עצוב שנה-שנתיים, אבל בסופו של דבר הוא ימצא אחרת שתעשה אותו מאושר ותביא לו ילדים. ככל שהבטתי החוצה וראיתי את שגרת העולם, ככה המחשבה על היותי מיותרת בו התחזקה. הגעתי לתחנה שלי, ירדתי והלכתי במשך רבע שעה עד שהגעתי למקום עבודתי, בית-אבות סיעודי. אני בחורה של מסכות, עובדת במקום עם מסכה אחת גדולה. הכניסה לבית האבות רצופה אבנים בגדלים שונים ומשני הצדדים לאורך כל השביל יש ברושים קטנים מוקפים פרחים ושיחים. הכל מאוד יפה ופורח במקום שבו אנשים נובלים ומתים.
כשנכנסתי ראיתי את שרה בדלפק הכניסה. הלוואי שהייתי יכולה להתעלם ולהימנע מהדיבור חסר תועלת הזה, "בוקר טוב ג'יין", היא חייכה אליי. "בוקר טוב שרה", חייכתי אליה והמשכתי ללכת. "ג'יין, יש שינוי בלו"ז שלך היום". נעצרתי, והתחלתי ללכת לכיוונה "עד שעה 10 בבוקר את צמודה לג'ופרי, אחרי ארוחת הבוקר את כבר בלו"ז הרגיל שלך". הרגשתי עצבים בכל הגוף, אם יש מישהו שאני הכי שונאת לעבוד איתו זה ג'ופרי, הזקן הממורמר והמגעיל ביותר שנמצא כאן. בכל הזדמנות שהוא זקוק לסיוע אישי דוחפים אותי אליו, למה? כי אני פראיירית, אני נחמדה מידי, למרות שאני מזויפת אני מזויפת, מזה אומר? אני נחמדה אבל זה לא אמיתי. בגלל זה כולן פה חברות אחת של השניה, נפגשות מידי שבוע בערבים ויוצאות לבלות. אותי כבר לא מזמינים. כשהתחלתי לעבוד עוד הזמינו אותי לבלות איתן וכל פעם המצאתי תירוץ אחר, כי למה שאני ארצה לראות ת'פרצופים שלהם גם אחרי העבודה. אבל לאט לאט הן הפסיקו להזמין אותי ונוצר המצב הזה, שאני נחמדה אבל לא באמת חברה שלהן ובגלל זה כשמישהי צריכה להידפק תמיד הלו"ז יהיה מסודר ככה שאני אדפק. קשה להיות זאב בודד בלהקת צבועים, אבל אם אהיה כנה עם עצמי, אז אני הצבועה.

המחשבות רצו לי ומבלי ששמתי לב כבר הייתי בכניסה לחדר של ג'ופרי, לקחתי נשימה עמוקה והדבקתי את החיוך השקרי שלי כשנכנסתי לחדרו. "בוקר טוב ג'ופרי, הגיע הזמן לקום". ג'ופרי ישן עם הפנים אל הקיר. כשהתקרבתי אליו והורדתי ממנו את השמיכה הוא בדיוק הפליץ. הגועל חדר לתוך אפי ושמעתי אותו מצחקק. החלטתי להתעלם, להתעלם ולאגור כמו שאני עושה תמיד. "ג'ופרי תסתובב אליי, קשה לי ככה לשים אותך על הכיסא". אבל ג'ופרי כהרגלו נהנה לעשות חיים קשים למטפלות, בשביל מה אמרתי לו את זה עכשיו? הוא בטוח לא יסתובב לכיווני. שמתי יד אחת על המותן ויד אחת על הכתף שלו וסובבתי אותו לכיווני. ראיתי את עיניו פקוחות מביטות בי במבט רע ופיו היה קמוץ. בזמן שהרמתי אותו להושיב על כיסא הגלגלים לא ידעתי אם אני בזה אליו או מזדהה איתו. המחשבה הראשונה שעלתה לי זה איך אפשר להתחיל את היום כשאתה כל כך זועף ושונא עולם אבל מצד שני, ככה גם אני מתחילה את היום, ככה אני חיה יום-יום. למרות שהיה בינינו דמיון, לא יכולתי שלא לשנוא אותו. ג'ופרי אומלל ומאמלל אנשים אחרים בגלל האומללות שלו, זה ההבדל הגדול בינינו, אני לא מכאיבה לאחרים בגלל שלי כואב.
הכנסתי אותו למקלחת והתחלתי להפשיט אותו. עורו המקומט והרופס נגלה אליי, אך הדבר הזה כבר לא מזיז לי, ראיתי יותר מידי זקנים עירומים. הרמתי אותו והושבתי אותו על כיסא הפלסטיק. "זה לא נוח! למה את מניחה אותי ככה?", הוא דיבר בטון עצבני. "ככה אנחנו צריכות להרים ולהושיב אתכם, איך אתה עוד רוצה?", הפרצוף שלו נעשה כועס יותר, "לא ככה!! הביטוח שלי מעביר לכם הרבה כסף, לפחות תהיו יותר עדינים" אני כבר מכירה אותו, לא משנה מה אני אעשה ובכמה סבלנות ורכות אני אתנהג אליו, הוא תמיד ימצא על מה להתלונן. "בסדר", עניתי לו וניסיתי בכל כוחי לשחרר חיוך קטן.
התבוננתי לרגע בג'ופרי, זקן מקומט וקטן שמיושב על כיסא פלסטיק עם חיתול למותניו, הוא בקושי מצליח להחזיק את עצמו על הכיסא כשהוא נעזר בשתי ידייו כדי לייצב את גופו. לא יכולתי לרחם עליו כי שנאתי אותו יותר.
התקרבתי אליו ופתחתי את החיתול "אני אומר לך, הריחות האלה זה רק בגללכם, אני לא יודע מה אתם שמים באוכל אבל עם ריח כזה זה בטוח חרא! " ואז הוא החל לצחוק מהמשחק מילים שהצליח לעשות. הריחות היו עזים ומגעילים, אני כבר מיומנת, אני מצליחה להוריד להם את החיתול תוך שניות וגם לריחות כבר התרגלתי.
הפעלתי את המים וחיכיתי שיתחממו. "איך אתה אוהב את המים?חמים או פושרים?" הוא הסתכל הצידה ואמר בשקט "כאילו שאכפת לך". הוא צדק, לא אכפת לי. אולי בגלל זה קשה לי במיוחד עם ג'ופרי, הוא רואה אותי מבעד למסכה. התחלתי להתיז עליו את המים מהרגליים ועליתי לאט למעלה, כשהגעתי לישבן ונאלצתי לנקות את כל השאריות שמתי לב שהוא מחייך. הוא צוחק ומחייך רק כשהוא מאמלל אחרים. רציתי לזרוק עליו את הדוש וללכת, אבל ככה זה החיים, אתה חייב לבלוע הרבה חרא בעבודה כדי לחזור לחיים הסבירים שלך.

כשסיימנו הלבשתי והחזרתי אותו לכיסא הגלגלים. כשנכנסנו לחדר אוכל עמדתי להושיב אותו בשולחן עם שאר הזקנים שכבר הגיעו. "אל תשימי אותי שם!", הוא צעק עליי. נבהלתי ממנו, "מה קרה?" הוא הרים אליי מבט זועף "אני לא רוצה לשבת איתם". הופתעתי, לא זכרתי שגם את זה הוא שונא "בסדר בסדר אני אושיב אותך בשולחן הריק" . שמתי אותו בשולחן הריק והלכתי לחדר מטפלות לאכול. הוא היה יחסית ריק, היו שתי מטפלות שישבו בפינה אז העמדתי פנים שאני לא רואה אותן בזמן שלקחתי את האוכל והתיישבתי בשולחן בודד. הייתי קרובה לסיום האוכל וכשראיתי ששאר המטפלות נכנסות לאכול, מיהרתי כדי להימנע מלשבת איתן.