קללת אדמה – פרק 46

ד"ר קוטס הזה פשוט התאהב באמה ככל הנראה, כיוון שהוא לא הפסיק לבוא אליה, ולמען האמת, הוא כבר התחיל לעצבן אותי.
"למה שלא תמצא לך חיים?" הצעתי לו.
"למה שאתה לא תאבד חיים?" הוא שאל. הוא ניסה לקלוע אלי דורבן, אבל אני כבר הוצאתי את החרב שלי בזריזות, וחסמתי את המטח הראשון.
אחזתי בכוח ביד את החרב. היד השבורה שלי התחילה לצרוח מכאבים, כמו סירנה, אבל ידעתי שזה לא הזמן.
ד"ר קוטס חייך כאילו שרעיון הבזיק לו במוח.
הוא לקח שטיח וקפץ עליו. האבק התנוסס למעלה, ואני הבנתי מה הוא מנסה לעשות.
שלפתי בזריזות את המשאף והתחלתי לשאוף במהירות, אבל הרגשתי איך אני מסתחרר עוד ועוד, וזה לא עזר.
ידעתי שאני מקבל התקף חמור. כבר קיבלתי פעם התקף חמור כזה, שנגמר בכך שלקחו אותי לבית חולים.
הרגשתי ממש רעב לאוויר. לא הייתי מסוגל לנשום בתוך התוהו-ובוהו.
ראיתי במטושטש את לוקאס רץ משם, עם חרב ביד שלו.
אמה והוא נלחמו בד"ר קוטס ובבריונים שלו.
כל כך רציתי גם, אבל כל הגוף שלי כאב.
זיעה נטפה לי מהמצח, ואני הרגשתי איך אני נופל אחורה.
"תומאס?!" קרא לפתע לוקאס.
הוא החזיר את החרב שלו לנדן ורץ אלי.
"טי-פ-ש." מלמלתי, תוך כדי שיעולים.
"אתה חוטף התקף!" קרא לוקאס בדאגה.
"ת-ה-רו-ג או-תו." מלמלתי לו.
"לא!" קרא לוקאס. "אני חייב לדאוג שאתה בסדר."
ד"ר קוטס שלח חיצים, ובנס, לוקאס לא נפגע.
ידעתי שאני צריך לגרום לו לעזוב אותי.
נשכבתי על הרצפה, כאילו שהתעלפתי.
לוקאס כנראה קישר בין הדברים, כיוון שבחצי עפעף שפתחתי, ראיתי את פניו מאדימות מכעס. עיניו האפורות התמלאו בכעס.
"אתה משול למת!" הוא קרא.
הוא סובב את החרב שלו במהירות, והשליך לעבר קוטס.
קוטס נפגע והתפוגג.
אמה הצליחה לחסל את שני הבריונים שאיתו.
לוקאס החזיר את החרב שלו חזרה לנדן, והתיישב לידי.
"אנחנו חייבים להוציא אותך מכאן." אמר לוקאס.
הוא תפס לי ברגליים והרים אותי, והחזיק אותי בכוח אל עבר היציאה.
יצאנו מהבית הישן של לוקאס, ולוקאס הניח אותי בחצר.
ניסיתי לקחת שאיפה עמוקה, אבל עדיין הרגשתי חנוק מבפנים.
"מה קרה?" שאלה אמה.
"אני חנוק." אמרתי.
"אתה לא!" היא אמרה. "יש כאן אוויר, אתה תתאושש."
קיוויתי שהיא צודקת.
"הייתה טעות לחזור לכאן." אמר לוקאס.
"וואו, אמרו את זה קודם." מלמלה אמה.
הרגשתי חלש כל כך באותו הרגע.
לא הצלחתי לנשום כבר במשך דקה, והרגשתי איך אני מאבד את ההכרה שלי.