דמעות מזהב- פרק 3

אחרי שהשיעור של כיתה י"א ושל י"ב מסתיים, אני אוספת את ערימת הדפים שנערמה בצד הסטודיו, והולכת בזריזות לחדר המורים.
אני מכינה שני ספלים של תה חמוציות, והולכת במהירות לחדר.
כשאני פותחת את הדלת אני מוצאת את טיה יושבת על הספה, ראשה בין ידיה ומבטה נעול ברצפה.
"היי" אני אומרת בשקט, טיה מרימה את ראשה ומחייכת אליי.
אני מניחה את שני הספלים על השולחן ומתיישבת מאחוריו.
טיה שקועה בתוך מחשבותיה, מעניין על מה היא חושבת.
היא בוכה בשקט, מידי פעם דמעה זולגת במורד פניה והיא ממהרת לנגב אותה.
אני קמה מהכסא ולוקחת את שני הספלים איתי, מתיישבת ליד טיה.
"מה יש?" אני שואלת ברכות.
"משהו קורה, אבל אני לא יודעת…" טיה משתהה.
"אני לא יודעת איך לספר לך את זה, זה יישמע לך נורא" טיה אומרת נחושה בדעתה.
אני לא יודעת למה לצפות.
"מאז שהייתי קטנה, אבא היה…" טיה משתהה.
"אלים" מוסיפה.
"הוא בן אדם מאוד תוקפני, מאוד אלים, מאוד אגרסיבי ומאוד עצבני.
הוא היה תמיד עצבני עליי ועל אמא, הוא היה מכה, בלשון המעטה.
עברנו חוויות לא נעימות, קשות אפשר לומר" טיה אומרת ונרתעת לדמעותיה.
היא מנסה להילחם בהן, לעצור אותך בכוח ומנגבת אותן במהרה.
אני לא מאמינה, טיה שלי.
"זה על קצה המזלג. בחופש הגדול, אמא עזבה את הבית, נעלמו עקבותיה.
היא נעדרת כבר חודש וחצי. אבא נכנס לכלא, לרצות מאסר של 38 שנים." טיה אומרת ונעמדת, עומדת לפרוץ בבכי ממשי.
היא מזיזה את שיערה מעורפה אבל מהססת ומחזירה אותו למקומו.
אני חסרת מילים, כואב לי על טיה, היא ילדה כל כך טובה.
אני נעמדת לידה ומחבקת אותה בעדינות.
"אני כל כך מצטערת טיה, את לא צריכה לעבור את זה" אני לוחשת לה ודמעות עומדות לזלוג על פניי בעוד רגע.
נקישות נשמעות מצדה השני של הדלת.
"אליס, זאת ליאר. אני יודעת שטיה כאן. אני צריכה לדבר איתה" ליאר אומרת מבעד לדלת.
אני לא קמה, אני יודעת שיחסיה של טיה עם ליאר לא ממש טובים.
"אליס" ליאר צועקת "אני יודעת שאת כאן" מוסיפה.
אני רואה את ידית הדלת מסתובבת באיטיות ומזנקת אל הדלת.
טיה מתיישבת חזרה על הספה, פניה הלומות קרב, "חכי כאן" אני אומרת לה בשקט.
אני יוצאת בזריזות אל המסדרון.
"אליס, אני צריכה לדבר עם טיה" אומרת ליאר, אני חוסמת את הדלת.
"טיה .. טיה לא יכולה לדבר עכשיו" אני אומרת.
"למה?" שואלת ליאר.
"זה לא משנה כרגע" אני עונה בקרירות.
ליאר מביטה בי בזלזול והולכת.
אני נכנסת חזרה לחדר.
"טופל" אני אומרת לטיה, היא נראית מתוחה.
אני מתיישבת לידה חזרה, עוטפת אותה עם ידיי.
"לאן את הולכת אחרי בית ספר?" אני שואלת.
"הביתה" טיה עונה בשקט.
"אני גרה עם דודה שלי ג'ולי, היא לא ממש אוהבת אותי, היא מהצד של אבא.
היא אחות והיא עובדת רוב שעות היום ואני בקושי רואה אותה" מוסיפה.
אני רוצה להציע לה שתבוא אליי, זה יהיה לה קצת מוזר אבל היא לא צריכה לעבור את זה, ובמיוחד לא לבד.
"מי יודע על זה?" אני שואלת.
"את, אני וג'ולי" טיה עונה.
"וחשבת להסתיר את זה מכולם כל הזמן הזה?!"
"טיה, את מזכירה לי אותי, אוהבת לשמור דברים בבטן.
מניסיון, אספר לך בהזדמנות, זה ממש מכביד לשמור בבטן, זה לא בריא לנפש" אני מוסיפה.
"אני אעזור לך, את לא צריכה לעבור את זה לבד" אני אומרת
"את לא צריכה אליס" טיה אומרת ומשפשפת את פניה.
"אין דבר כזה לא צריכה, מהיום את שלי" אני מכריזה.
כולי רועדת, כואב לי הלב על טיה, היא סובלת כבר שנים ושותקת על זה.
"את לא כזאת קרה כמו שאומרים עלייך" טיה אומרת
"גם את לא" אני עונה והיא צוחקת.
אני קמה מהספה, עם ספל התה בידי ונעמדת ליד החלון, מסתכלת החוצה.
"אני מצטערת שהנחתתי עלייך את הסיפור ככה" אומרת טיה ונעמדת לידי.
"את ממש לא צריכה להצטער, התפקיד שלי זה לעזור לך" אני אומרת ותופסת בידה.
"עכשיו אנחנו ביחד בזה, אני לא אתן לך להתמודד עם זה לבד" אני מוסיפה.
טיה מתקרבת אליי באיטיות ומניחה על כתפי את ראשה, "תודה אליס" היא לוחשת באוזני.