סיפור דימיוני שלא נגמר, – פרק שלישי החלום

הוא חייך מופתע איך היא נרדמה תוך שניות אך הוא נשאר ער, התגלית במעבדה עדיין העסיקה את מוחו, הוא נזכר בפרס נובל ועל מה הוא ניתן, ולמה בכלל נוצר, זה נתן לו חומר למחשבה, האם לא יבוא יום וכולם יצטערו שלא גנזו את הניסוי.
ליצור חיים מחומרים סינטטיים, הרעיון היה מפחיד ביותר.
ומה יקרה אם האנושות תנצל את המחקר לצרכים שליליים?
מה יהיה המחיר?
מה יהיו התוצאות?
האם מותר להם לפרסם את תוצאות המחקר ברבים?
מה יחליטו דר' ברק ופרופ' שפירו?
עם המחשבות האלה הוא נרדם כשג'ני כבר מזמן נרדמה על חזהו.
שניהם היו עייפים מאוד.

הם היו על שפת האגם, ג'ני ומיכאל.
היה זה יום קיצי נפלא, יום נהדר לאוהבים. מיכאל כהרגלו רוב הזמן היה במים הקרירים ושוחה למרחקים, חוזר ומתרחק, ג'ני שהצטרפה מקודם אליו לשחייה עייפה ועלתה על רציף העץ כדי לנוח, התנגבה ונשארה כדי להתבונן בו, היא מאוד אהבה את מיכאל.
היה לו גוף אתלטי חטוב ושרירי, בחור צנום אך חזק מאוד, הוא היה מסוגל להניף אותה באוויר לגובה כאילו הייתה רק צעצוע ולתפוס אותה בעדינות כמו אבא המעיף את ילדיו.
הוא ידע לפנק ולפרגן, היה חבר טוב באמת. הם היו כבר למעלה משנה ביחד וכבר החלו לחשוב על חיים משותפים בעתיד.
הם לא דיברו על כך אך הכירו מספיק טוב זה את זה עד שידעו ללא מילים שהשני חושב על כך.

הוא התקרב לרציף העץ, "בואי לשחות עוד פעם, המים כל כך טובים"
– אתה יכול כל היום להיות במים, לי אין את הכוחות שלך, אני אשאר כאן להתבונן בך.
הוא צחק,
הוא ידע שהיא צודקת,
הוא אהב את המים ואת הרגשת החופש והעדר המשקל שהיו לו במים, אם זה היה תלוי בו הוא היה מוצא לו תעסוקה הקשורה למים.
הוא התקרב בשחייה מהירה אליה, עלה בתנופה לרציף והושיט ידו אל המגבת שג'ני הושיטה לו, הוא התכופף לנשקה והיא צעקה עליו,
אתה מרטיב אותי, רק עכשיו התייבשתי, הוא השמיע קול צחוק רועם,
קצת מים לא הרגו אף אחד מפונקת שכמוך.
היא קמה על רגליה וחיבקה אותו,
הם נצמדו אחד לשני כששפתותיהם נפגשות בנשיקה חושנית מלאת תאווה.
הוא כרך את זרועותיו סביב גופה המחוטב, מהדק אותה אליו בחוזקה אך לא פוגע בה,
– בואי נתחיל להתקפל עוד שעה כבר יחשיך.
– לך אני רוצה להשקיף עוד רגע אל השקיעה והמים, אני אוהבת לראות את המים בשעה זו. היא החליקה מבעד לזרועותיו, מתיישבת על שפת הרציף והוא פנה לקפל את הציוד.
השתקפות השמש במים היה מחזה מרהיב של משחקי אורות, מי האגם הכחול הפכו לאט לאט לירוקים וכהים.
שקיפות המים שנראתה עד כה הלכה והתפוגגה לאיטה.
השמש הלכה ושקעה והאירה את שמי השמים בגווני צהוב ואדום רומנטיים שתמיד הזכירו לה את תמונות החתן כלה שאהבה להביט בהן.
היו אלו רגעים קסומים שאהבה.
השמש כמעט הגיעה לקו האופק, עכשיו כבר ניתן היה להביט אליה בלי הפרעה, כדור כתום ויפה ההולך לשקוע במימי האגם, זוהר השתקפותה במים הירוקים הלך ודהה לאיטו.
רוח קרירה החלה לנשוב וצמרמורת אחזה בגופה העירום למחצה.
כשהשמש בדיוק שקעה היא החליטה לקום וללכת לחוף, היא התרוממה ולפתע הבחינה בכף יד שהתרוממה ממעמקי המים לא רחוק ממנה.
היא נשארה דוממת וכמהופנטת לא הבינה את המראה,
מה קורה כאן שאלה את עצמה,

– עזרי לי, עזרי לי,
הקול בא מכיוון המים,
עזרי לי, אני כאן, עזרי לי,
היא ניסתה להתבונן במים אך לא ראתה דבר מעבר ליד שבלטה מעל לפני המים,
מי קורא לה, איך היא שומעת את הקול אך לא מבחינה באף אחד,
היד היתה קרובה אליה, רק במרחק של כשבעה יארד, היא רכנה לכיוונה אולי תוכל להגיע אליה אך המרחק היה גדול מדי,
מיכאל,
בוא רגע, מישהי קוראת לעזרה כאן, בוא מהר,
היא סובבה את ראשה לכיוון החוף לראות את מיכאל אך הוא כבר לא היה שם,
– מיכאל איפה אתה ? אני צריכה אותך,
ואז התעוררה מהחלום שהפך לסיוט לקראת סופו,
מיכאל ישן תחתיה, ידו על ביטנה, והוא לא היה על החוף ..

הביטה בשעון השולחני, השעה הייתה שש וחצי.
הייתה לה הרגשה שזה עתה הייתה באגם, החלום היה כל כך מציאותי, ליבה עדיין פעם בחוזקה,
היא החליטה לקום, לרגע שקלה אם להתרחץ אך דחתה את הרעיון כי חששה שתעיר את מיכאל שישן שינה כה עמוקה, היא העלתה טרנינג על גופה והחליקה מהחדר בשקט.
היא ירדה אל המעבדה, כל המסדרונות היו שוממים מאדם, ניגשה ללוח הבקרה ליד דלת המעבדה והניחה את כף ידה לצורך זיהוי ופתיחה. אור הבקרה השתנה מאדום לירוק ודלת המעבדה נפתחה בקלות.
היא נכנסה כמעט בריצה אל עבר המיכל בו הונחה הצלוחית ונעמדה מולו בסמוך לכתפו של הגבר שכבר עמד כבר.
– אני חולמת ?
– אם את חולמת אז יש לנו חלום משותף.
– צבוט אותי,
– היי, זה כאב,
– אז אנחנו לא חולמים, שאל ?
– לא, אנחנו לא חולמים ולהבא אני אצבוט אותך.

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות למחבר