קללת אדמה – פרק 45

"לה מאן!" הכריז הנהג ואנחנו ירדנו מהאוטובוס.
"אני לא כל כך נורא" לוקאס מלמל.
הנחתי יד על כתפו כדי לעודד אותו. "לא. אתה לא נורא בכלל"
"חשבתי שאני בלתי נסבל" הוא אמר בחיוך והביט בי.
אבל המבט שלי נדד לעבר תומאס שהביט בעיר ולא בנו. הוא לא נתן לי תשובה. הוא כל הזמן התחמק מהתשובה.
"אמה?"
הבטתי בלוקאס. "המ… ?"
"אמרתי שחשבתי שאני בלתי נסבל" הוא אמר והושיט לי את ידו.
חייכתי ואחזתי בידו. "אתה בלתי נסבל." הודתי, "אבל באופן חיובי"
"הכל אצלך חיובי" הוא אמר.
"לא תמיד.." שמעתי את תומאס ממלמל. הוא עדיין הביט בעיר.
"מה?" שאלתי.
"כלום" הוא ענה ואז הביט בלוקאס. "לאן מכאן?"
"בואו" לוקאס אמר ונראה שלא שם לב לעובדה שאני ותומאס נעצו זה בזו מבטים. "זה לא רחוק מכאן" הוא הוסיף.
הלכנו בעקבות לוקאס כמעט שעה לפניי שהוא מצא את הבית. הוא היה נראה כמו בית נורמאלי, כלומר, הוא היה עשוי מעץ ו.. אתם יודעים, מה שעשוי ממנו בית. הבית עצמו היה קצת.. ישן ומתקלף בהשוואה לאחרים. על הדלת היה משחק יפיפה של זכוכית אטומה.
כשנכנסנו לתוך הבית הדבר הראשון שגילינו הוא שאי אפשר לנשום בפנים. תומאס שלח את היד שלו לתוך הכיס והוציא משם את המשאף שלו. עיקמתי את אפי פתאום.
"לא אמרת שאתנה נפטרה מהאסתמה שלך?" שאלתי אותו כשלוקאס פתח חלונות ואוויר הסתנן פנימה. כשסוף-סוף היה אפשר לנשום כמו שצריך תומאס ענה לי.
"היא אמרה שהאסתמה תעלם. אבל.." הוא הרים את המשאף, "אולי יש דברים שגם אלים לא מסוגלים לעשות"
חייכתי. "אולי"
הבית מבפנים היה מקסים. היה אפשר לראות שכשאנשים גרו כאן הוא היה מדהים. אבל לתחושה של הבית והחמימות הצטרפה תחושה של בדידות. כאילו המקום ננטש במהירות ומי שהלך לא התכוון לחזור.
הבטתי בלוקאס שהביט בהכל כאילו הוא ילד קטן שחזר הביתה ולא זוכר אותו.
"מה אתה זוכר?" שאלתי ונעמדתי לצידו. הוא הביט בי לרגע ואז הביט במה שאמור להיות סלון. היו שם שני כורסאות ושולחן עץ לא גדול במיוחד. בצד השני של הסלון המדומה הייתה אח שנראה שלא בערה כבר שנים. הנחתי שזה נכון.
הוא לא ענה ופנה אל חדר נוסף. אני ותומאס צעדנו בעקבותיו ונעצרנו כשנעמד לפני דלת עץ חומה ופשוטה. הבטתי בלוקאס שהעביר בזהירות את אצבעו על המשקוף עם הצבע המתקלף, על הדלת המאובקת… ואז אחז בידית. אבל הוא היסס, כאילו פחד ממה שעשוי לגלות.
הנחתי יד על כתפו, תומאס עשה כמוני מהצד השני.
לוקאס הביט בנו בשקט.
"אנחנו איתך" אמרתי כמעט בלחש. "זה בסדר"
הוא הנהן ופתח את הדלת.
החדר היה מושלם בשביל ילד. הייתה שם מיטה של ילדים בצבע כחול, ארון ישן בצבע שמנת שנראה יותר כמו אפור עכשיו וצעצועים היו פזורים על השטיח שנפרש ברחבי החדר. על החלון שהיה סגור הייתה מודבקת תמונה- לוקאס בתור ילד קטן ואבא שלו, מחייכים כשברקע מגדל אייפל.
לוקאס נכנס בשקט. לקחתי צעד קדימה אבל תומאס תפס בזרועי ועצר אותי.
"הוא צריך להיות רגע לבד" תומאס אמר.
הנהנתי והפנתי את מבטי אל לוקאס שבחן את חדר הילדים הקטן. החזרתי את מבטי אל תומאס.
"בוא" מלמלתי וצעדתי לאחור.
אני ותומאס ישבנו על הכורסאות בסלון וחיכינו.
"כמה זמן אתה חושב שנישאר כאן?" שאלתי את תומאס.
הוא משך בכתפיו. "לוקאס רק צריך לראות את הבית, נכון? להיזכר. אחר כך נמשיך לזוז. אין לי כוונה להישאר כאן יותר מדי זמן כשאלכס והחברים שלו בעקבותינו."
הבטתי לכיוון חדר הילדים. לוקאס עדיין לא חזר.
"אני דואגת" מלמלתי.
תומאס הנהן. "בואי. נלך לבדוק – "
ואז מישהו דפק בדלת. הבטתי בתומאס. ידעתי שהוא חושב בדיוק כמוני לפי הבעת פניו: אף אחד לא גר כאן. למה שמישהו ידפוק?
אבל לפני שהספקתי להגיד משהו או אפילו להתקדם צעד לעבר הדלת היא נפרצה בכוח. שברים של עץ התעופפו לכל עבר והזכוכית שהיתה על הדלת נשברה לרסיסים.
ואז הוא נכנס. בליווי של שני ענקים.
"אנחנו נפגשים שוב, אמה." קוטס חייך חיוך מכוער ואכזרי, "ותראי מה זה…"
כשקוטס צחק תומאס התאבן לצידי. גופי התקשח כשהמשיך לדבר.
"הפעם מותר לי להרוג אותך."