התחלה חדשה פרק 2

המנהלת קיבלה אותי בחיוך רחב, בדיוק את אותו החיוך הצבוע והמחייב בגלל המקצוע כמו של העובדת הסוציאלית. היא הזמינה אותי לשבת בשתי הכיסאות המרופדים שמול שולחנה. "אני מסיימת משהו ואני כבר מתפנה אליך" אמרה ושבה להקליד משהו במחשב שלה. סרקתי את משרדה, הקיר מאחורי השולחן שבה ישבה המנהלת והקיר שמולי, היה צבוע בצבע סגול יין, והשתלשל מהתקרה מובייל שנראה עבודת יד עם חרוזים תכולים. סובבתי את ראשי אל הקיר שהיה צבוע בלבן, היה מדף עץ עם מדליות וגביעים. קראתי את התגיות שהוצמדו להם, הרוב היו זכיות בתחום הספורט של הפנימיה. מתחת למדף, היה שולחן גם כן מעץ, והיה מונח עליו שלושה ארגזי קרטון שלא הצלחתי לראות את תכולתם. סובבתי את ראשי חזרה אל המנהלת, שולחנה היה מסודר למופת, ערימה מוסדרת של ניירות, כוס מלאה בכלי כתיבה, מחשב , ומדפסת. המנהלת הייתה אישה צעירה להפתעתי, גילה כך נראה לי לפחות, לא עלה על שלושים, ציפורניה שהקלידו משהו במחשב היו ארוכת ומטופחות, אך לא מרוחות בלק. על שפתיה היה גלוס ורוד עדין. היא סיימה להקליד והחלה לדבר, "שלום, מה שלומך?" שאלה וחיוכה הצבוע לא נמחק מפנייה, "בסדר" אמרתי, רציתי לסיים את השיחה הזו כמה שיותר מהר, שאראה את חדרי, ואלך לישון, הייתי נורא עייפה, וכמובן שלא היה לי סבלנות לאף מבוגר שיטיף לי מה לעשות ואיך לעשות. תהיתי בני לבין עצמי כמה זמן אוכל להחזיק במסגרת הזו. "יופי" אמרה ושקט השתרר בחדר, "כמו שאמרתי בפגישה איתך עם הוריך והעובדת הסוציאלית", היא הפרה את הדממה, סמים ואלכוהול מחוץ לתחום פה, ואני וכל הצוות כאן פועל ביד קשה במי שתמצאה אצלה אלכוהול או סמים כול שהם, ואותנו לא מעניין אם זה כמות קטנה או גדולה, אנו פה בשביל להגן עליכן לכן דברים אלו אסורים כאן. "דבר נוסף, אלימות מכול סוג שהיא, הן מילולית והן ופיזית לא תהיה פה אמרה בקול נוקשה, ושוב בדיוק כמו האיסור הקודם, מי שתפגע בחניכה אחרת פה או תאיים עליה, תהיה בצרות לא ממליצה לך". אסירים מקבלים תנאים יותר טובים, חשבתי לעצמי בציניות ממש כמו הפעם הראשונה ששמעתי את מגילת החוקים מפי המנהלת. "לגבי ונדליזם, כלומר השחתת רכוש" המשיכה בדיבורה השוטף, "שמעתי את מגילת החוקים המחורבנת הזו כבר בפגישה עם ההורים, מדוע אני צריכה לשמוע אותה שוב?" קטעתי את דיבורה בגסות. "רק לרענן, ולהזכיר" אמרה בטון שלו, דיבורי לא הזיז לה. "אז לגבי הוונדליזם" המשיכה לדבר, ואני גלגלתי עיניים בייאוש אך היא התעלמה מכך, "מי שתשחית רכוש של המקום, או של חניכה אחרת תקבל עונש חמור", וקולה חזר לאותו טון נוקשה. נזכרתי בפעם ההיא עם הפגישה עם ההורים, שהיא הזכירה את ענין הוונדליזם, התפרצתי וקראתי בקול מייאוש שאפילו לוקחים ממני את הגרפיטי שכה אהבתי, אך מצד שני פתחו לי עליו שתי תיקים במשטרה, חוק מפגר, ומבוגרים מפגרים עוד יותר. "תמר את איתי?" חדרה המנהלת למחשבותיי, התנערתי מהרהוריי, "לא אכפת לי מהחוקים הללו, שמעתי אותם כבר ואני מניחה שאשמע אותם פעמים רבות פה אז אני לא צריכה תזכורת" אמרתי בהתרסה ונעמדתי כמתכוונת לצאת. היא משכה בכתפייה ואמרה "הפעם אני מוותרת לך כי הכל חדש לך, אך אל תתרגלי לעניין זה, פה לא תוכלי לעשות כל מה שעולה בדעתך או, להתנהג איך שבא לך" "שמתי לב" סיננתי. היא התעסקה בפלאפון שלה, וכעבור דקות שנראו נצח נכנסה לחדר מישהי, גבוהה ורזה, "תמר תכירי זו שירי המדריכה היום" והחוותה בידיה על הבחורה שעמדה מולי שוב, עם אותו חיוך מאולץ. "היא תראה לך איפה חדרך, מי השותפות שלך לחדר, ואיפה נמצא כל דבר פה". ראיתי את השינה הולכת הלאה ממני. יצאנו ממשרדה של המנהלת ופנינו לעבר המגורים.