אתה כזה לא זה מוזר

דאמייט נכביתי מהידית של המחבת – שוב. מי לעזאזל ממציא מחבת עם ידית שמוליכה חום?
אני לא יודע מי יותר מטומטם מי שהמציא את זה או מי שקנה את זה.
בכל מקרה איימי באה לאכול איתי ארוחת בוקר, היא בחורה מקסימה אתם תאהבו אותה.
היא קצת מוזרה אני חייב להודות אבל אני אוהב את זה, זה מרענן.
לי ולאיימי יש חצי שנה ביחד מחר והזמנתי לה את הבובה המטורפת הזאת- פשוט בובת פנדה ענקית ואני מקווה שהיא תאהב את זה.
מישהו דופק בדלת. אוי שיט זאת השכנה המטומטמת הזאת שוב.
-היי מה נשמע?
-הכל דבש, מה את צריכה הפעם?
-אויש נו אל תהיה חצוף ותעמוד זקוף, זה לא בריא לעמוד ככה. מתי תוכל לבוא לדבר איתי על ועד הבית? מאז שרחל נפטרה חייבים למצוא לה מחליפה, ואתה היחיד שלא הסכים שאני אחליף אותה. חשבתי שנוכל לסכם בינינו משהו..
-טוב תעזבי אותי עם זה עכשיו חנה.
– … ובכל זאת, מתי תוכל?
-מחר בערב.
-מצוין קבענו.
אני לא מבין את הצורך הזה של אנשים זקנים להתערב לי בחיים, ברצינות – הם חושבים שהם יכולים להעיר לי על כל דבר בגלל שהם קיימים בעולם יותר ממני. לא בזין שלי לעמוד זקוף אז עכשיו אני הולך ממש כפוף כדי להחזיר לה.
דפיקה בדלת שוב, הפעם זאת איימי. אני מחבק אותה ויכול להרגיש את הרכות שלה מבעד לחולצה הצמודה הזאת.
אני בדיוק מניח את הקנקן מים ואיימי מתיישבת מולי.
-מה נשמע יפה שלי ?
-הכל בסדר חמודה שלי .
-האוכל מצוין ; לא ידעתי שתשקיע כל כך הרבה.
-הכל בשבילך. הכל.
קשקשנו והתמזמזנו ואיימי הלכה כי יש לה באחת הרצאה באוניברסיטה באיזה קורס שהיא לוקחת על פסיכולוגיה חברתית.
ממש רציתי לגמור אבל לא רציתי ללחוץ עליה, כי החצי שנה שלנו חייב להיות מושלם.
אין לי הרבה מה לעשות כי עוד לא התחיל האשנב במתמטיקה. הוא מתחיל רק שבוע הבא.
אני כותב ברכה לאיימי ומחבר אותה לאוזן של הדובי.
—
אנחנו יושבים על חוף הים. לילה. אנחנו לבד. היא פותחת את המתנה שלה והיא כל כך מאושרת – הרבה יותר משהיא אמורה להיות מדובי. היא מחבקת אותו ומנשקת אותו ואומרת לי שהוא פשוט מושלם וזאת המתנה הכי טובה שיכולתי להביא לה. אני מחייך.
היא מתפשטת ונכנסת למים. בחיי שהיא מהממת.
אני לא יודע אם אני פעם אוכל להכיל אותה. היא עוף מוזר, אבל אני אוהב את זה. בחיי שכן.
—
אני חוזר הביתה אחרי השיחה עם חנה. זיינה לי את המוח חצי שעה עד שפשוט וויתרתי לה. שתהיה בראש ועד הבית, מצדי שתהיה ראש הממשלה, רק שלא תחפור לי.
אני פותח את הדלת עדיין מוטש מהשיחה עם חנה ואני לא מאמין למה שאני רואה.
איימי גונחת, היא לא סתם גונחת היא צורחת. היא מתנוענעת למטה ולמעלה מזיינת אותו, אני בשוק. היא מסתכלת עלי המומה, ואומרת לי שהיא חשבה שהיא נעלה את הדלת .
אני עומד שמה. לא מבין מה קורה. היא מניחה את הבובה של דב הפנדה בצד ומתלבשת.
פטיש לבובות פרוותיות.
—
היא מתחילה לדבר.
את האמת – אין לי מושג. אני לא יודעת למה אני לא מתאימה.
אתה יודע, וזה דבר מצחיק, הייתי אומרת לך את זה, הייתי אומרת את זה להם, אבל הם לא יקשיבו.
אני מוזרה אני יודעת, אבל אני לא מוזרה בצורה הטובה. ז"א אני לא מוזרה באופן שבו כולם אוהבים.
כי יש מוזר ויש מוזר.
הם מתיימרים לרצות את המיוחד, את השונה.
אני שונה אבל עדיין זה לא טוב. כי המוזר שלהם מאוד נורמלי. הם לא יכולים באמת להכיל אותי.
וזה מתסכל – אתה יודע. אני רוצה שהם יקבלו אותי, אני כ"כ רוצה להיות כמוהם, אני רוצה להתיישר לפי מה שהם אומרים אבל אני לעולם לא אהיה יוצאת מן הכלל באמת, אני פשוט פסיכית.