ירח-הקדמה

~עשרים שנים לפני כן~
מעולם לא הרגשתי כך.
הוא הביט בי בעיניים תכולות וקרות, עורו החיוור נראה ככהה בחדר הלבן בו שהינו כבר שבועות ללא מזון או שתייה.
היינו חלשים, הדלת הייתה נעולה, החלונות היו עם סורגים. אין איך לצאת, אין לאן לברוח.
ידיו הקרות נחו על כתפיי. אנחנו הפכים, אנחנו שונים, אך עם זאת-משלימים זה את זו.
"את מוכנה?" שאל אותי בביטחון רב, וצמרמורת עברה במורד גבי.
ואם הוא משקר? אך מדוע שישקר? ואם אכן משקר, מדוע זה כל כך הגיוני?
מעולם לא הרגשתי כך, תחושת ערעור ופחד אשר גואים בי בבת אחת.
אין לי מה להפסיד.
"כן" אמרתי "אבל.."
"אבל מה?" שאל.
"מה אם בוקר, ויש עור יום?"
"אנחנו פורצים לחדר נוסף, אני לא אישרף".
הנחתי את ידי על בטני, השמנתי. למרות שלא אכלנו או שתינו דבר בשבועות האחרונים, השמנתי מאוד.
"כן" החלטתי "וזה סופי".