מר סוכריות צבעוניות- פרק 5

בכניסה למקדש עמד לא אחר מאשר מר פינקי.
הוא הלך באיטיות, צעד אחר צעד ועצר ליד איתמר שישב על ספסל בצד המקדש.
״איתמר, האם אתה מכיר אותו?״ שאל מיסטר גרין בפליאה.
״מר פינקי״, גנח איתמר ודמעה יצאה מעינו.
הזדעזעתי. איך איתמר מכיר את מר פינקי?!
לכל נער שדים אמורים להיות השדים הפרטיים שלו ואף אחד לא אמור להכיר אותם!
״מר פינקי, איפה היית קודם?״ שאלתי בקול רועד.
״הסתכלתי על כל מה שקורה כאן מחור קטן שעשיתי בתקרת המקדש. אלי, את עומדת להפסיד במשפט! זה בגלל שנגמרו טיפות האושר שלך וכך גם אני עומד למות.״ מר פינקי כחכח בגרונו ונאנח.
״הייתי חייב לבוא לראות מה אני יכול לעשות, אלי. אבל באתי להגיד לך שגם אם תנצחי במשפט, אני לא אוכל להיות יותר שד האושר שלך.״ סיים והרכין את ראשו.
״למה לא?״ שאלנו איתמר ואני כאחד.
״זאת מפני ש…״ מר פינקי לא הספיק לסיים את המשפט. הוא צנח על רצפת המקדש כשעיניו עצומות.
כל השדים הטובים צעקו בבהלה, שעה שהשדים הרעים הסתכלו על מר פינקי בגבה מורמת.
שד הבריאות שלי, אדון שנופל, רץ אליו והכריז כי הוא עוד חי והוא לא בהכרה.
הוא הקיש באצבעו מתוך ההמולה.
רגע לאחר מכן, חל שקט מוחלט וכולנו, כולל השדים הרעים, מצאנו את עצמנו בבית חולים מוזר.
הקירות היו מלאים בחלונות קטנים שתריסיהם הכהים היו סגורים למחצה. חדר ההמתנה היה עשוי רצפת אבן אפורה שעליה ניצבו המון ספסלים ירוקים ומהתקרה השתלשלה נברשת יוקרתית וזהובה שמסיבה כלשהי גרמה לי לחץ.
איתמר ישב בדיוק מולי ושנינו היינו מוקפים בשדים שנראו לחוצים וכעוסים.
כולם חיכו לראות אם מר פינקי יחזיק מעמד ומה גרם לו ליפול ארצה.
אדון שנופל קרא לשדים לבוא לדבר איתו ואמר לי ולאיתמר להישאר במקומותינו.
איתמר הסתכל עמוק אל תוך עיניי וכך גם אני אל תוך עיניו.
שנינו נעמדנו והתקרבנו.
״אלי,״ לחש איתמר ואני הרמתי את עיניי.
״אני… אני מפחד על מר פינקי.״
״גם אני,״ לחשתי והנחתי את ראשי על חזהו.
איתמר עטף את ידיו סביבי ואני עשיתי את אותו הדבר.
זה נמשך ככה מספר דקות מבלי שאמרנו מילה, עד ששברתי את השתיקה.
״איתמר,״ אמרתי והבהרתי לו בזרועותיי שלא ישחרר עדיין את החיבוק.
״כן?״ השיב איתמר.
״אתה חושב שמר פינקי יחזיק מעמד?״ שאלתי.
״אני לא יודע, אבל אני אהיה ממש עצוב אם לא.״
שמעתי אותו מושך באפיו וליטפתי את גבו. ידעתי שזה לא זמן טוב לדבר על איך הוא מכיר את מר פינקי, או לשאול אותו אם הוא נער שדים.
החלטנו לשתוק לעוד דקה.
״את יודעת,״ אמר לפתע.
״מה?״ שאלתי וטמנתי את ראשי בכתפו.
״כל מה שאמרתי, שם במקדש,״ הוא הפסיק לרגע.
לא האצתי בו שימשיך את המשפט, אבל רציתי לדעת מה הוא יגיד.
״התכוונתי להכל.״ סיים איתמר ונאנח בהקלה.
״אני יודעת, איתמר.״ לא אמרתי לו עדיין שאני אוהבת אותו, אבל זה כמעט התפרץ ממני.
״אני…״ התחלתי לומר. אף פעם לא אמרתי למישהו שאני אוהבת אותו, למרות שאף פעם לא באמת אהבתי מישהו כמו שאני אוהבת את איתמר.
תמיד אלו היו הידלקויות קצרות ומטופשות שלא הייתה להן שום משמעות עמוקה.
זה עמד לי על קצה הלשון. כמה שרציתי לומר את זה, ולא הצלחתי.
שמעתי את הנשימות של איתמר הופכות כבדות והרגשתי מחנק בגרוני.
״אוי אלוהים, אני אוהבת אותך איתמר.״ סוף סוף אמרתי את זה והרגשתי הקלה.
התחלתי לדמוע וידעתי שאני חייבת לומר עוד.
״אף פעם לא אהבתי מישהו כמו שאני אוהבת אותך. אהבתי אותך מאז כיתה ו׳, שנה אחרי שהכרנו. זה קשה להרגיש את הלב שלי קופץ בכל יום למראה מישהו כמוך, מישהו ששינה לי את החיים.
שום דבר לא גרם לי להפסיק לאהוב אותך. לא הסמים, לא היציאה מהארון, לא הבריונות ולא נסיונות ההתאבדות. עד כמה שזה גרם לי סלידה, ידעתי שזו לא אשמתך. זה לא גרם לי להפסיק לאהוב אותך אפילו לרגע. עכשיו התאפסת על עצמך. אתה שמח, חייכן, מצחיק ומתוק ואני יודעת שעכשיו זה אתה, ולא משנה איך תהיה ואיך לא, אתה איתמר. ואני אוהבת אותך.״ כך סיימתי. לא ידעתי שאני עומדת לומר כל כך הרבה, זה פשוט יצא ממני. מה שרציתי לומר כבר 6 שנים, נאמר בשתי דקות בחדר המתנה של בית חולים, כשאני והוא נמצאים בחיבוק שאי אפשר לצאת ממנו. כשאנחנו מחכים לשד האושר שלי.
״התכוונתי להכל.״ הוספתי כדי שיהיה בטוח.
״אני יודע,״ שיחזר איתמר את מה שאמרנו לפני דקות אחדות.
השתררה שתיקה כשלאט לאט הקיפו אותנו מכל הצדדים השדים הטובים שלי, ומאחוריהם עמד מר סוכריות צבעוניות וחייך, מחכה לשמוע מה קרה.
״אני מצטער,״ אמר אדון שנופל וגרם לי ולאיתמר לשחרר את החיבוק.
״הוא לא החזיק מעמד.״