איוואסקה -משקה האלים של דרום אמריקה

שלושה ימים שאנחנו לא אוכלים בשר, לא מעשנים, לא שותים, לא סוכר ולא שמן. מטהרים את הגוף והנפש לפני הטקס. אנחנו פוחדים,חוששים,נרגשים המחשבות תופסות צד אחד והרגשות צד שני מושכים בחבל הבלבול.
ישבנו בפואייה של ההוסטל מחכים שהזמן יעבור, נשאר עוד שעה לפני שנצא לכיוון המשרד שלו בקוסקו.
אני מסתכלת על קלי והוא לא רגוע מחפש עוד ועוד כתבות על איוואסקה. גם אני מנסה להרגיע את עצמי שהכל יהיה בסדר, שדברים יקרו כמו שצריך, שזאת חוויה לכל החיים.
כל מחשבה רעה שבאה אני מסלקת ומחליפה באחת טובה, קלי מסתכל עליי במבט מהסס "מה קרה?" שאלתי "קראתי עכשיו כתבה 'הצד האפל של איוואסקה' וכתוב שם שמישהו מת מזה" לקחתי לו את הפלאפון במהירות והתחלתי לקרוא, לא יכול להיות אני בדקתי עשרות פעמים באינטרנט ולא ראיתי את הכתבה הזאת, פאק והיום אנחנו הולכים לטקס מאיפה זה בא עכשיו.
כשסיימתי הבנתי שזה כנראה לא איוואסקה שהרגה אותו אלא משהו ברשלנות של השאמן, הם ניסו להחביא את הגופה אבל המשפחה טסה לדרום אמריקה וחיפשה בכל פרו עד שהגיעו אל השאמנים וגילו ששם הוא היה בפעם האחרונה.
יש המון שאמנים שמנצלים את האנשים כשהם תחת השפעה,ידעתי על המקרים האלה, בגלל זה חיפשנו אחד שלא יוכל להיעלם סתם ככה,אחד שיש לו אתר, משרד, עם המלצות. קלי לא רגוע, אני מנסה לשכנע שהכל בסדר ומחר כבר נהיה אחרי זה אבל הוא לא שלם עם זה. החלטנו שעושים את זה ביחד אז אם הוא לא מרגיש בטוח, צריך ללכת עם התחושות בטן. החלטנו שנצא למשרד שלו ונגיד לו שאנחנו מוותרים. התחלנו ללכת לכיוון המשרד אני לא ידעתי איך להרגיש, מצד אחד החלטנו לוותר על זה כי קלי לא שלם עם זה וזה ביאס אותי כי מאוד רציתי. מצד שני אולי זה לטובה וכנראה שלא הייתי צריכה לעשות את זה.
בסוף הוא בכלל לא היה במשרד ואין לנו את הטלפון שלו. במקום חיכתה לנו מונית שתיקח אותנו אל הטקס. מסדרון הבריחה שרצינו לבחור הלך ונסגר עלינו. הסתכלנו אחד על השני, אני רציתי ללכת, הוא חשש אבל לא היתה ברירה, זה או להבריז או ללכת על זה.

אנחנו בדרך לשם ואני מנסה לעודד את קלי שזה לטובה והכל יהיה בסדר כשבעצם אני מנסה לשכנע את עצמי בזה. נסענו כארבעים דקות וראינו את השקיעה נופלת על קוסקו כל הבתים הצהובים נהפכו לכתומים, הלכנו והתרחקנו מהעיר שהפכה לבית שלנו, מהמקום הבטוח אל הלא נודע.
הגענו לפיסאק, עיירה שראיתי רק בצבעי הלילה, רחובות חצי חול חצי כביש, תאורה שגורמת לחשכה לגדול, עיירה שנסגרה בתוך הרים.
הגענו לרחוב שבו הטקס, התחרטתי שבאתי, נראה שאף אחד לא חי פה, החשכה בולעת אותנו. קלי זיהה את הבית ירדנו מהמונית ודפקנו על דלת עץ גדולה, השאמן פתח לנו את הדלת, נמוך קומה עם חיוך ענק מלא שיניים ישרות וכובע מסורתי פראוני, מלא צבעים עם פונפונים בקצוות. עלינו לקומה השניה ופתאום נגמר הבית וכל המדרגות היו בחוץ, מעולם לא ראיתי מדרגות שמובילות לקומה ובדרך לוקחות אותך להשקיף על נחל עצום שהכניס לתוכנו שלווה בצלציו הזורמים. מאחוריהם היו הרים שחורים ענקיים שנתנו תחושה שאנחנו כלום בעולם.
הגענו לקומה השניה, נכנסו לחדר וראינו נרות דולקים, בקבוק שמכיל בתוכו נוזל בצבע אדמה וכלי נגינה. לצד הפוטונים עמדה קערה עם גזעי עץ קטנים שהיה דולקים. התבקשנו להוריד את הנעליים לעמוד בצורת כוכב ולעצום עיניים.
השאמן כיבה את גזעי העץ הקטנים ואת העשן שהם הוציאו הוא עטף סביבנו תוך כדי שהוא משתמש בשפה קשה לעיכול. כשהוא סיים שאלתי מה זה היה, הוא אמר "זה כדי שרוחות ושדים לא יכנסו ויפריעו בטקס".
לאחר מכן ישבנו על הפוטונים הוא לקח מי ורדים ומרח על הפנים, הבטן, הרגליים והידיים, הוא ביקש מאיתנו לעשות את אותו הדבר, הוא אמר שמי הורדים הם כדי שאיוואסקה תתקבל בתוכנו בצורה טובה. איוואסקה אוהבת להיות לבד, היא רוצה להתאחד עם הגוף בלי גורמים מפריעים, להתרכז בבעיה ולהוציא אותה מהבן-אדם. כשסיימנו את ההכנות השאמן מזג כוס והביא לי "תעצמי את העיניים שימי יד מעל הכוס ותבקשי ממה שאת מאמינה בו, שיקרה מה שבאת בשבילו" עשיתי כמבוקשו עצמתי עיניים וביקשתי הכי חזק שיכולתי יקום בבקשה תיתן לי לפגוש את אבא, תיתן לי לצאת מהטקס אדם טוב יותר, חזרתי על זה מספר פעמים.
כשסיימתי פקחתי את העיניים והתחלתי ללגמום את משקה הקסמים, היה לו טעם שאי אפשר להסביר, אין שם למה שמעולם לא טעמת. סיימתי את המשקה בלי הפסקה והרגשתי שזהו זה, עכשיו אין דרך לחזור אחורה. איוואסקה תשלוט בי ותיקח אותי למקומות שמעולם לא ראיתי.