העולם הוירטואלי חלק ב': הגירוש מגן עדן
הפסקת החשמל הגדולה של העיר השפיעה עלי לא טוב. זה הפסיק את פעולת "מסיכת העולם הוירטואלי המושלם", ופתאום גיליתי כמה גילויים לא נעימים. מסתבר שהייתה לי נפילה קשה באוטובוס, כל כך קשה שחתכה לי פצע גדול ברגל. בגלל שתחת השפעת ה"מעו"ם" אני לא מרגיש כאב אז לא הרגשתי בכך. כשהגעתי לבית החולים כדי לבדוק את זה הרופאים גילו שהפצע הזדהם בצורה קשה. בכלל, הרגשתי לא כל כך טוב והרופאים גילו שיש לי איזו מחלה שלא הבנתי את שמה. רק הבנתי שאילו הייתי מטפל בה מוקדם הכל היה בסדר, אבל עכשיו יצטרכו לאשפז אותי לשם הטיפול. הרופא לא הבין איך במשך הרבה זמן לא שמתי לב שאני לא יכול לעמוד יציב על אחת הרגליים, או איך לא הרגשתי שאני חולה, אך ברגע שאמרתי לו "מעו"ם" הוא הבין. "קוראים לזה "ניתוק וירטואלי", מצב שבו בן אדם שקוע הרבה זמן במסיכות האלה שמנתקות אותך מכל תחושה ויוצרות אצלך אשליה שהכל בסדר, אתה לא הראשון שהגיע למצב בעייתי בגלל חוסר מודעות למצבך הבריאותי."
הייתי צריך להתאשפז בבית החולים, זה היה נורא. אסור לחבוש פה את ה"מעו"ם", חוץ מבניתוחים קשים, כשרוצים שהמנותח לא יחוש כאב. שנים שלא הרגשתי על הגוף שלי אפילו תחושה של שריטה, אז תחושות הכאב של המחלה היו בלתי נסבלות. הסתכלתי על עצמי ולא האמנתי כמה הייתי מלוכלך ומסריח כל השנים האלה, בכלל, כל החדר ששכבתי בו היה עם הרבה אנשים מכוערים של יכולתי לשנות או למחוק. גם הקירות היו משעממים וחסרי צבעים.
פעם ראשונה מזה זמן רב שטעמתי אוכל בטעמו הטבעי, לפעמים זה היה טפל, חלק מהאוכל גם היה חריף באופן נורא. למה אני חייב לסבול את זה?
לא יכולתי אפילו להינות מחברה טובה. הרופאים והאחיות היו לחוצים מהעבודה וקצת עצבניים. לא פעם הם נזפו בי כשהטרדתי אותם יותר מדי. שמעתי אחות אחת אומרת לשניה שאני "חסר שכל", אילו רק הייתי בעולם הדימיוני הייתי שומע משהו טוב יותר. חבל שבעולם האמיתי חייבים לשמוע ביקורות ומילים לא יפות.
גם לא יכולתי להזמין את כל החברים הוירטואליים שלי, אפילו לא אישתי, גם המעט שהכרתי בעולם הלא דימיוני לא כל כך חשו בהעדרי, בטח נוצרה להם גירסה חדשה של עצמי דרך ה"מעו"ם". רק בועז שמע על מה שקרה לי ובא לבקר אותי מדי פעם. גם ההורים הזקנים שלי באו ואמרו שהם הולכים להתלונן לכל מי שיוכלו על איך שהמסיכה הזו מפריעה לאנשים להתעדכן במצבם הבריאותי.
רוב הזמן הייתי בודד, סובל ממכאובים וממחסור בכל ההנאות שהיו לי בעבר אך נלקחו כשנפלתי לקרקע המציאות. ניסיתי לדמיין לעצמי שלא כואב לי, שהאוכל שאני אוכל הוא מעדן מלכים, שאני מוקף בידידים ואישתי.
הדימיון לא חזק כמו ה"מעו"ם". אבל אחרי שהתמדתי הצלחתי לבנות לעצמי בראש עולם מושלם שבו הכל שוב נפלא.
מתנתק מחדר המיון האכזר,
ונכנס לחלום יפה ומואר.
בעודו מדמיין את אוהביו,
סוף סוף נאסף אל אבותיו.
נגאל מהייסורים והצרות,
הולך ישר לבית הקברות.
לא יודע שמותו פורסם,
והקים מהפך בכל העולם.
מותו עודד למודעות והתקפות,
על הנזק שעושות מכשירי האשליות.
אנשים חיפשו פיתרון אמיתי,
איך להינצל מהנזק הבריאותי.
תגובות (2)
אהבתי מאוד, זה טיפה רץ מהר מידי אבל זה היה מעניין. מאוד מוקצן בסיפור שלך אבל זה ללא ספק מה שקורה פה וממשיך להחמיר.
רץ מהר מדי? מוזר, אני כל הזמן הרגשתי שאני מורח את הסיפור… אבל אולי זה בגלל שאני משתעמם מהר מתיאורים. תודה רבה על הביקורת המחמיאה.