השורדים האחרונים חלק ג'

שרה לנה ווולטר יצאו החוצה לחפש אוכל, מים, נשק וכדורי הרגעה בשביל מריה.
"תלכו בקצב שלי, אני לא צעירה כמוכם" שרה הפצירה בעודה מדדה מאחורה. וולטר ולנה האטו בשבילה.
לנה אמרה בגועל "אני לא מבינה איך היא יכלה ככה להסתיר את זה מאיתנו, חשבתי שהיא בחורה טובה ולא איזה נרקומנית, מסכן הילד שלה". וולטר הרגיש שהוא צריך להסכים עם לנה בכדי לרצות אותה אבל הצדק בער בו יותר "את לא יכולה לשפוט אותה ככה, אנשים לא רוצים להיות נרקומנים, נסיבות החיים מביאים אותם לשם" לנה רצתה להגיב לו בחזרה אבל לא ידעה מה, שרה לעומת זאת כבר באה עם תסריט מוכן מראש לשיחה "שניכם צודקים, היא היתה צריכה לשתף אותנו בבעיות שלה, ומצד שני אי אפשר לשפוט אותה היא לא עשתה את זה כדי לפגוע בנו" שרה נקשה מהר יותר במקל הליכה כדי ליישר איתם קו "אבל זה לא העיניין פה, אנחנו צריכים לקרוא את המסרים שס"מ שולח לנו" הם שתקו וחיכו להסבר.
שרה הביטה בהם והבינה שתפסה את סקרנותם "ס"מ ניקה את העולם מהמזיקים, הו" לנה התפרצה לדבריה וצעקה עליה "איך את מדברת! המשפחה שלי היו מזיקים?את לא מתביישת" שרה מיהרה להתנצל ולהסביר "לא לא לזה התכוונתי, הכוונה היתה שהעולם היה מלא במאמינים הלא הנכונים, ואנחנו, היחידים שהאמינו בס"מ, ניצלו מההשמדה" שרה בחנה את תגובתם וראתה שהם מתחילים להבין את כוונתה "תחשבו מה קרה שאנחנו ניצלנו, היינו טקס למענו, הוא גילח את כל העולם והשאיר אותנו בחיים", וולטר לא הבין איך היא הגיעה למסקנה הזאת "מאיפה את יודעת שכל העולם נחרב מאנשים?" שרה חייכה אליו את החיוך הזדוני שלה "אתה תראה שזה רק אנחנו כאן". לנה רצתה להראות שגם היא יודעת ואמרה "ואת תראי שבימים הקרובים יגיעו להציל אותנו!", שרה החלה לאבד את הסובלנות "להציל אותנו ממה? לזה התפללנו כל הזמן, שס"מ יגעל את העולם מהסרטן שאוכל והורס את הכדור שלנו, מבני האדם רודפי הבצע שרומסים ומכחידים את כולם בשביל שטרות בכיס" שרה חיכתה רגע והמשיכה "אני לא מבינה אתכם, מה לא באמת האמנתם בס"מ? זוכרים מה הוא אמר למריה? שיש לו תוכנית ואנחנו נהיה חלק ממנה והינה זה התגשם"
וולטר הרגיש שהכל מציף אותו, הוא לא באמת האמין בס"מ, הוא נכנס לכת כי לא מצא את מקומו בחברה, כבר יומיים שהוא אכול חרטה, שבגללו כל העולם נכחד. הוא הביט בשערה הבהיר של לנה, ועל מבטה הנחוש לשרוד, הוא ראה את התקווה בעייני השקד שלה והבין, הוא הגבר היחיד שנשאר ועכשיו, כשלא נשארו ללנה עוד ברירות היא סוף סוף תסתכל עליו. דווקא מחשבה זו הפיכה בו את התקווה לשרוד. הוא לקח את ידה והסתכל בעייניה "לנה את צודקת, אני בטוח שיבואו להציל אותנו" אך בתוכו הוא קיווה ההפך, שישאר לנצח לבד עם לנה, הוא אמר לה את זה כדי לקרב אותה אליו. היא חייכה עם השפתיה הקטנות והתקווה בעינייה גדלה. "אז מה בעצם הייעוד שלנו עכשיו לפי דעתך?" היא שאלה את שרה "אני מנסה לפענח את התסמינים של מריה, מה דרכם ס"מ מנסה להגיד לנו" וולטר לא הבין מה יש לפענח "היא בקריז כי היא מכורה לסמים, התסמינים האלה של גמילה" שרה חייכה "נסתרות דרכי האל".

מבנים שהיו נוסקים לשמיים מפוזרים לחתיכות. כל האדמה, הכבישים והמדרכות התפרקו ונצבעו באפר בטון. בין כל ההריסות הם ניסו למצוא מחסות ומקלטים שלא נפגעו. לאחר שעתיים של צעידה הם הגיעו לסופר השכונתי בעקבות דבריה של לנה, היא זכרה שהם היו מאחסנים מתחת לאדמה. וולטר אמר "בוא נתפלל לפני שניכנס, נבקש שההליכה לא היתה לחינם ונמצא שם כל מה שנזדקק לו" הם נעמדו אחזו ידיים ועצמו עיניים, אך באותו הרגע הם שמעו קול מטריד. הם הסתובבו לכיוון הסופר וראו מבין ההריסות דמות מסתורית מגיחה. גלי צמרמורות טיילו בכל גופם, מפחדים מהמתקרב ובא. הצללית בגודלה נראתה ככלב, אך ההליכה רמזה אחרת. הוא יצא מהצל והם הבחינו שזה לא כלב רגיל אך הוא עדיין היה רחוק מידי בכדי להבחין בפרטים. הם קפאו במקומם, פחדו לזוז שהכלב לא יבחין בהם. זיעה כיסתה את מצחו של וולטר, הפחד והצמא ייבש את גרונותיהם. הדקה הרגישה כמו נצח. עד שלפתע הכלב הבחין בהם ופתח בספרינט לעברם, ברגע שהם הבינו שהוא קלט אותם כל אחד הסתובב והחל לברוח. שרה לכיוון אחד ולנה ווולטר לכיוון השני, הם רצו הכי מהר שיכלו, הכלב בחר בנתיב של שניהם , בעוד ששרה רצה היא סובבה את הראש ושמה לב שהכלב רודף אחריהם והיא החלה להאט.
הכלב צימצם במהירות את הפער, לוולטר ולנה לא היה לאיפה להמשיך, הם נתקעו מול הריסות שלא יכלו לעבור דרכן. הם הסתובבו אבל הכלב בדיוק הגיע ונעצר, הוא החל לנבוח עליהם אך הצליל לא היה כשל כלב רגיל. הם רעדו ודפיקות הלב המואצות הורגשו בכל גופם, וולטר נעמד מלפני לנה, במטרה להגן. עכשיו כשהוא היה קרוב הם הבחינו שצבעו היה חום ירקרק, הרבה עיניים כיסו את פרצופו, הלסת שלו היתה שבורה ולשון ארוכה שהגיעה כמעט עד הרצפה. וולטר לא הפסיק להתנשם הראש, הוא הרגיש שרק לחץ ממלא לו את הראש, לא היה לו שום רעיון איך להביס אותו. הכלב המשיך לנבוח ולהתקרב.
וולטר עם ידיו פרוסות לצדדים עמד מלפני לנה ואמר בקול אסרטיבי מתאמץ "אני שומר עלייך". הכלב היה במרחק צעד מהם, הוא התכופף ואז בא לזנק עליהם.
בדיוק ברגע הזינוק חרב ננעצה בגבו והוא נפל לרצפה, זאת היתה שרה שהתגנבה מאחורי הכלב ונעצה בו את החרב. הוא פירפר על הרצפה והשמיע קולות מפחידים.
לנה היתה המומה מכל מה שקרה והתנשמה בחוזקה "מזה הדבר הזה?" ואז הרימה מבטה לשרה "מאיפה הבאת חרב לעזאזל?" שרה הוציאה את החרב מגופו והחזירה לתוך מקל ההליכה שלה "אחרי מה שקרה לי הבטחתי לעצמי שלעולם לא אהיה חסרת הגנה". וולטר התנשם ואמר "וואו שרה תודה, את הצלת אותנו". שרה חייכה והנהנה, הורידה את מבטה לכלב ואמרה "אני יודעת מה זה היצור הזה ולמה הוא תקף אותנו".