מתוסבכת – פרק 19 – שובי הביתה

״מה זה?! מה קורה שם?!״ צעק הג׳חנון מבחוץ, בלחץ. ״כלום״ צחקתי בכוונה ״ניסיתי להבהיל אותך״ אמרתי בתקווה שלא יחשוד בכלום, זה היה לוק. הוא חזר. ״אישה מפונקת! מעלה לי את העצבים! חכי עוד קצת חתיכת שרמוטה ותהיי אוסף נהדר לזונות שלי, עוד אין לי שם קטינה״ אמר ונגעלתי מהדיבור שלו, הרגשתי פחד ולחץ מוגברים כל כך, הבטתי בלוק, אני בטוחה שמשהו במבט שלי היה מתחנן כל כך… הוא סימן לי להיות בשקט. אבל למה הוא חזר?דפוק, המשטרה עוד תגיע אליו. במחשבה שנייה, זה הוא או אני פה, אז אני שמחה שהוא חזר. הוא פתח את החלון לאט לאט. ״תיראי איך את גורמת לי לדבר! קדימה!״ נשמע קולו של הרזה מעבר לדלת ״ספרי איתי כבר!״ צעק שוב ואפשר לומר שהקלה מסויימת שררה בי כשרצונו היה רק להמשיך את המשחק הדפוק שלו. אבל כל המצב רק גרם לי ליותר דחף לצאת החוצה. ״אמרתי לך, זה משעמם אותי״ צעקתי חזרה. לוק פתח את החלון לגמרי והוריד לי סולם מברזל, שכנראה סחב איתו מהיכן שהוא. בשקט ובזהירות אני עוזרת לו להניח את זה על הריצפה שתוך החדר, הוא מחזיק את הקצוות למעלה ואני ישר התחלתי לטפס, מבלי להוציא הגה. ״אחת, שתיים, שלוש״ צעק הרזה. לספר לכם כמה אירוני זה היה שבספירת השלוש כבר הייתי בחוץ? אך לפני שלוק סגר חזרה את החלון צעקתי לו בחזרה ״אחד שתיים שלוש״ בשביל שלא יעלו עלינו כל כך מהר, התנערתי בצאתי מהחלון והתנשפתי מהלחץ העצום ששרר בי. לוק תפס בזרוע שלי ומשך אותי מהגג לאדמה יחד איתו, ״רוצי״ אמר וכך עשיתי, רצתי אחריו, ברחנו לתוך היער.
״מה לעזאזל לוק?!״ צעקתי עליו שכבר היינו רחוקים מספיק. ״סליחה? תגידי תודה, אני מציל אותך״ אמר. צדק. נרגעתי קצת והתחלתי לבכות מהסיטואציות ההזויות שאני נקלעתי אליהם בימים האחרונים, הבכי עבר כמו שהגיע. ״אוקיי אני מצטער על כל מה שקורה לך, אני מחזיר אותך למקום בו ימצאו אותך״. -״לוק אני מעדיפה כבר להישאר איתך, עוד כמה אנשים כאלו מחכים לי שם בחוץ? עוד כמה זמן אני צריכה להיות ככה במגננה שמישהו לא יתפוס אותי? זה ימשיך לנצח״ אמרתי כאילו נשאב מימני כל פיסת תקווה לחיים נורמאלים. ״ילדה, תקשיבי, הכל יהיה בסדר. את תחזרי הביתה, את תהיי בידי המשטרה, יציבו אלייך שומרים. הכל יסתדר. את תהיי מוגנת, אבל אני לא אהיה לך כבייביסיטר. אני מצטער על כל מה שקורה לך, אבל זו בכל זאת לא אשמתי״ אמר, מביט בי שהנשיפות שלנו לאט לאט נרגעות. אני לא בכושר, מה התירוץ שלו. ״אני אחזיר אותך לתחנת המשטרה, את תאמרי שברחת מימני, שניצלת את העובדה שנרדמתי והבית נשאר פתוח. או שבעצם, לא את ברחת מימני בגלל-״ אמר אך קטעתי את דבריו ״שקט לוק! תפסיק בבקשה. אתה מוכן רגע לצפות במה שמתרחש מנקודת המבט שלי? אני במדינה זרה, נחטפתי, ואז נחטפתי עוד הפעם. וכל זה בגלל סיפור הזוי שקשור לאבא שלי, שאותו לא פגשתי שנים! החיים שלי ימשיכו להראות הזויים אם תסגיר או לא תסגיר אותי למשטרה״ אמרתי והרגשתי איך פחד לא מוכר עוטף אותי. ״גל, אני חילצתי אותך מהבית זונות הזה, כי נתתי לך את המילה שלי. אם את לא מוכנה לקבל אותה זה כבר עניין שלך, אני לא יכול לשמור עלייך״ אמר. ״זה לא מה שביקשתי״ מילמלתי למשמע דבריו. ״אז מה את מבקשת?״ שאל. חשבתי קצת, אני רוצה לחזור הביתה, זאת אומרת, ברור שאני רוצה לחזור הביתה! אבל אני גם לא רוצה להמשיך ככה, רק עצם המחשבה שיש עוד אנשים כאלו שמחכים למצוא אותי, ולא יעצרו. אפילו עם הסיפור של אבא שלי עבר זה כאילו האנשים האלו עומדים יותר מידי על העיקרון.. ״הביתה, אני מבקשת הביתה״. עניתי והוא תפס ביד שלי, מוליך אותי שולל אחריו עד שהגענו לאופנוע שנזרק שם ביער. ״איך ידעת בכלל באיזה חדר אני״ שאלתי שאלה לאוויר למראה האופנוע, חושבת לעצמי איך יכל לנחש מאיפה לבוא. ״בדקתי״ ענה והרים את האופנוע, מתיישב עליו ומסמן לי לשבת אחריו, ללבוש את הקסדה. ״המקום הזה בגודל מטורף״ ציינתי. הוא הביט בי במבט חטוף ״בדקתי״ אמר בלסת הדוקה.
לבשתי את הקסדה והתיישבתי, הוא לא הרהר לשנייה ולחץ על הגז, נוסע במהירות מפחידה שגרמה לי להתכווץ מעט ולא להביט בדרך. הנסיעה הייתה קצת מלחיצה, הוא נסע רק בתוך היער, כדי לא להיחשף בכביש. בסופו של דבר הוא עצר, מעמיד את האופנוע ומחכה שארד, ירדתי ושלפתי מראשי את הקסדה מחזירה אותה לידיו. הוא הביט בי במבט ממוקד, כאילו שקע במחשבה לרגע ואז ירד מהאופנוע. ״איפה היית כל הזמן הזה?״ שאל ישירות. ״חטופה״ עניתי באותו טון. ״על ידי מי?״ שאל שוב. ״לא יודעת״ עניתי. ״הוא עשה לך משהו? נגע בך?״ שאל שוב, התחלתי לקלוט שהוא מנסה ממש לתדרך אותי למה שהולך להיות לי, כביכול. ״כן״ אמרתי בחיוך כדי לשבור את הקרח, אבל הוא אפילו לא הזיז ריס. ״לא, הוא לא נגע בי״ עניתי. ״מה הוא רצה את יודעת?״ שאל שוב, בכזאת רצינות. ״אני לא בטוחה, אבל אני חושבת שהוא ניסה לסחוט את אבא שלי״ עניתי. לוק הביט בי, שוב פעם נראה שהוא מנסה לחשוב. ״איך הוא נראה? קעקוע מיוחד? תסרוקת? גוון קול? גיל?״ שאל מלא שאלות ברצף. ״לא ראיתי, הקול שלו נשמע מחוספס מעט. לא בטוחה בגיל, אך נשמע לי שצעיר״ עניתי. ״איפה הוחזקת?״ שאל שוב ״בבית שלו אני מניחה, באחד מהחדרים״ עניתי ולפני שהוא בא לשאול עוד שאלה, אני דיברתי. ״תרגע לוק! אני יודעת איך לענות, אני לא אפליל אותך. וגם אם כן, בוא נהיה כנים, לוק זה בטח לא שמך האמיתי, אתה לא בן תשע עשרה ואין מצב שבעולם שהם יצליחו לתפוס אותך עם כל הזהויות המזויפות שלך.״ אמרתי, ואני חושבת שהוא היה קצת בהלם, המבט שלו היה קצת המום. ״אני לא מפגרת אתה יודע, זה די הגיוני״ עניתי. ״אוקיי אני מבין. אז אם ככה, לכי, זה מאחורייך״ אמר וסימן לי עם ראשו להביט אחורה, הסתובבתי וראיתי את תחנת המשטרה, יכלתי לראות את המשטר היהודי ישראלי מאיפה שאני נמצאת. ״עוד משהו קטן ילדה, אם שואלים איך ברחת, פשוט תעני ששיחררתי אותך״ אמר ועלה על האופנוע. ״שלום״ אמר והניח את הקסדה ״ולא להתראות״ עניתי והוא כבר נעלם עם השביל. נשמתי נשימה עמוקה והתקדמתי לכיוון התחנה, יוצאת לי משטח היער וחוצת את הכביש. נכנסתי לאט לאט לשטח התחנה, הלב שלי על מאתיים, סוף סוף. הבטתי באחד השוטרים שהיו שם, עם המגן דוד על הזרוע, התקדמתי אליו ותפסתי בידו למשוך את תשומת ליבו ״אני גל״ אמרתי וישר נעמדו מסביבי אנשי המשטר והכניסו אותי לבפנים, שאלו אותי שאלות, ונתתי להם תשובות. הטעתי אותם מעט בתקווה שלא יתפסו את הבחור, אני יודעת עד כמה זה מטופש מצידי.
הביאו לי בגדים, נתנו לי להתקלח, במחשבה שלא עשיתי זאת כל השלושה חודשים האלו. כבר שלוש שעות אחרי הייתי במטוס חזרה הביתה. הצמידו לי יועצים, פסיכולוגים, שוטרים, חיילים ומה לא, הכל כדי שארגיש בטוחה ונינוחה.
במטוס חוץ מכמה נסיונות לגרום לי לדבר על ידי האנשים הסוציולוגים האלו, אף אחד לא ידע איך לפנות אליי. ואז הגלגלים של המטוס נחתו על האדמה והרגשתי צמרמורת של אושר, הבטתי בחלון וזהיתי את שדה התעופה בן גוריון. אני בבית.

נקודת מבט של רון-
חזרתי הביתה מבית הספר, החופש הגדול כבר עבר מזמן, וחשבתי להתחיל ללכת, להתחשב בעובדה שהברזתי מכל השבוע הראשון. ״רון!״ קרא אליי אופק מחלון החדר שלי. מה השרוט עושה לי בחדר. נכנסתי לבפנים ופתחתי את דלת חדרי ״היי אופק איך בדיוק נכנסת?״ שאלתי בחשד. ״אתה תמיד משאיר מפתח בתוך הפרח הנבול הזה בחוץ״. אמר תוך כדי שהוא יושב לי בשידה, מעיין במחשב שלי. ״אתה מטריד״ ציינתי וזרקתי את התיק על הרצפה. ״רון, אני צריך לספר לך משהו, אבל קודם כל, אני רוצה שתהיה רגוע״ אמר. ״אם אתה רוצה שאהיה רגוע, אל תנצל את העובדה שאין פה אף אחד ותפרוץ לי לבית״ אמרתי וגיחכתי לעצמי. ״כן מה רצית שאראה?״ שאלתי ואז צלצול של פעמון נשמע ברקע. ״אלו הן בטח הבנות, תפתח את הדלת״ אמר וניגשתי לפתוח. ״היי״ חייכתי למראה בר ורותם והן קפצו עליי בחיבוק, לא מפסיקות לצרוח משמחה אבל הדמעות בעיניים בלבלו אותי. ״וואו! לאט״ אמרתי מוריד אותן מימני. לפעמים אני באמת לא מצליח לקלוט את השלישייה הזו. ״שמעת על גל?!״ קראה בר בשמחה. ״גל?״ שאלתי בחוסר הבנה. ״בואו לחדר!״ צעקתו של אופק נשמעה והבנות רצו, התקדמתי אחריהן לחדר שלי, מבולבל. ״רון״ אמר אופק מחייך אליי. ״מצאו אותה, מחזירים אותה הביתה״ אמר אופק והביט בי, שלושתם מביטים בי. רגע, מה? מצאו את גל? אני לא מאמין ״מה זאת אומרת? איך אתה יודע?״ שאלתי והתקדמתי למחשב מביט בכותרת הכתבה המוצגת במסך ׳הילדה האבודה שבה הביתה – גל הנערה שנחטפה לפני כשלושה חודשים נמצאה אתמול בצהריים כאשר מצאה את דרכה לתחנת המשטרה האוסטרית, שם כבר היו נציגים מהמשטרה הישראלית…. בלה בלה… גל שבה אלינו לפני כמספר שעות לארץ, טרם נשלחה למשפחתה הבשורה המאושרת..-״ הפסקתי לקרוא, דמעות מילאו את העיניים שלי הרגשתי סוף סוף אחרי כלכך הרבה זמן, שמח. הבטתי באחרים ״היא חזרה״ אמרתי וחייכתי אליהם, הבנות בכו עוד יותר למראה הדמעות שלי וגם אופק. אני חושב שזה היה ויהיה הרגע הכי מאושר שהחבורה הזאת ידעה.