העולם הוירטואלי חלק א': העולם המושלם שלי

סוף סוף סיימתי את העבודה, איזו הקלה…
אומנם מותר לי לחבוש את "מסיכת עולם וירטואלי מושלם" במשרד, אבל אי אפשר לממש את הפוטנציאל שלה שמה. ה"מעו"מ" מכסה את כל הראש ומשפיע על המח והחושים כך שאראה, אשמע, אחוש ואריח מה שאני רוצה, אבל בעבודה אנו מותרים להשתמש בה רק כדי לייפות את המשרד בו אנו יושבים, את הפרצופים של האנשים סביבינו ולשפר את המזון שאנו מקבלים בקיוסק. בקיצור, לא להוסיף אלמנטים חדשים לעולם שסביבנו, רק לעשות אותו יותר נוח. זה כמובן מועיל מדי פעם, למשל כשהגיעו איש עם בן שנפגע מכוויות קשות, לא הייתי צריך לראות את הפרצוף המצולק והמכוער שבטח היו לילד, בכל מקרה הוא נראה היה לי בסדר גמור ולכן לא חשבתי שהאב צריך לקבל פיצויים מלאים.
אבל נעזוב את המשרד המשעמם. אני עכשיו בדרך הביתה על האוטובוס. מהחלון יכולתי לראות נוף של חוף ים עם דגים צבעוניים מעופפים, נחמד כשאפשר שוב להשתולל עם המצאות דימיוניות. חלק מהדרך קראתי את העיתון של המפעילים. אני כבר הרבה זמן מנוי לעיתון "העולם שמעבר". נראה שמרבית מה שכתוב שם לא אמיתי, אבל זה הרבה יותר מעניין מהרבה עיתונים ריאליים משעממים שיצא לי לקרוא.
נדמה לי שמעדתי ונפלתי מגובה משמעותי כשירדתי מאוטובוס, אבל לא הרגשתי כלל כאב, כבר עשרות שנים אני לא מרגיש כאב אז זה לא נורא.
כשנכנסתי הביתה, נשקתי לאישתי, הזמנתי אותה בהזמנה מיוחדת ממפעילי המסיכה כך שתהיה יפה ונחמדה במיוחד. ניגשתי לאכול, אני כבר לא זוכר איזה אוכל יש במקרר אבל זה לא משנה כשאפשר לתת לו כל טעם, מראה וריח שרוצים. הפעם בחרתי בטעם של "פלאפל". אני לא יודע מה זה, אבל זה די טעים.
הפכתי את הבית למגרש גולף כדי לבלות קצת עם החברים הדימיוניים שלי. הדבר היחיד שקטע את המשחק היה צילצול בטלפון שלי, שוב אמא התקשרה. אני מניח שהיא שוב ניסתה להזמין אותי לסעודה של איז חג קרוב, היא בטח גם שלחה איזו הערה על כך שהגיע הזמן שאתחתן עם אישה אמיתית. אבל זה רק ניחוש, שנים אני כבר לא שומע מה אמא שלי אומרת, נמאס לי מכל הפיטפוטים המייגעים האלה שבאים מדור שמחשיב יותר מדי את העולם הריאלי העלוב שלא מציית לדימיון. אז בכל פעם שהיא מתקשרת אני מכוון את חוש השמיעה שלי כך שאשמע אותה מספרת בדיחות ומספרת דברים מעניינים. זה הרבה פחות משעמם.
זה הזכיר לי את בועז מהעבודה, אחד החברים הלא וירטואליים הבודדים שאני מכיר. המסכן הזה שומר על מעט מנהגים מסורתיים. למשל פעם בשבוע הוא חייב להוריד למשך ערב אחד את ה"מעו"מ" כדי לשבת לארוחת ערב עם משפחה לא וירטואלית. הם בטח אומרים הרבה דברים משעממים או לא נעימים כמו אמא שלי, ושאי אפשר לערוך את הפיטפוטים האלה. שלא לדבר על המראה של החדר והאוכל שבו הם יושבים. אבל משום מה הוא טוען שהוא נהנה מזה. הייתי שמח לגרום לו שלא יאמר את השטויות האלה, אבל כפי שציינתי אי אפשר לערוך את מה שאני שומע בעבודה.
לקראת הלילה החלטתי להוסיף עוד חדר עם אקווריום גדול. אני עדיין חוכך בדעתי להזמין ילד וירטואלי מהחברה, זה הרבה השקעה אבל זה יכול להיות כיף. בחרתי מצב נוחות למה ששכבתי עליו (זה נראה כמו מיטה, אבל יש לי זיכרון עמום שזו רצפה) כך שיהיה כמו מיטה.
מחר נחשוב איך לשפר את העולם הדימיוני שלי