לרכב על אופניים

רציתי לרכב על אופניים אבל אמא אמרה שאסור. היא הייתה מסרבת בנחישות בכל פעם שביקשתי. "לא נוסעים על אופניים ביום כיפור!! אל תסתכלי על הילדים שבחוץ, החיים שלהם יהיו מלאים בפצעים וגלדים. וחוץ מזה, רק בנים רוכבים על אופניים!" רציתי להגיד שבכלל לא איכפת לי, שאם רק לבנים מותר ללבוש מכנסיים ולרוץ ולצעוק, אני כבר מעדיפה להיות ילד, אבל לא אמרתי.
בכל פעם שהייתי ממלמלת לי משהו על רכיבה, המילים התוקפות של אמא היו נופלות ישר על העורף שלי, ומורידות את הראש שלי לאט לאט למטה. ויכולתי לנסוע בראש שלי, לפדל ולזרז את הגלגלים. הייתי נוסעת שעות ולא מתעייפת, רחוק מאמא ומיום כיפור ומהזמן בכלל. אם הייתי יכולה, הייתי רואה נופים יפים ואנשים שמחייכים ומנופפים בחזרה, ולהם לא היה איכפת שאני בת ונוסעת על אופניים.
רציתי לרכב, לא לצפות במבט מלא כמיהה מעלה אל הצבעים והצחוק, והמחשבה על תחושת הרוח שפורעת את השיער, וקול האוויר הנחתך במהירות לא הספיקה.
רציתי לרכב על אופניים אבל אמא אמרה שאסור. עכשיו אני יודעת איך רוכבים על אופניים, והרצון שלי לא מצונף ונזוף בפינה. ועכשיו אני לובשת מכנסיים, ורצה ומחייכת ומנופפת בחזרה. ולא איכפת לי שאתם נוסעים על אופניים, למרות המסורות והציפיות. מפני שיום כיפור הוא יום של כפרה וסליחה כנה, אלוהים יודע מתי אתם באמת מצטערים ומתי אמא הכריחה אתכם להתנצל. אני חושבת שאפילו אלוהים, אם הוא יודע שאם מרוצים, גם לו לא איכפת אם אתם נוסעים על אופניים.