קברים נורדים – פרק 19: שלוש זקנות ונער צעיר

פרק 19: שלוש זקנות ונער צעיר

אחרי שג'ייסון הוציא אותי מהמים הקרים, החלטנו להישאר בחוף לפני שאנחנו נכנסים ליער העבות שהיה רחוק בכמה מטרים מאזור המים, היער, שעציו נישאו כמעט עד לשמיים, היה נראה מסתורי וקסום בעת ובעונה אחת. ג'ייסון הניח אותי על האדמה החולית, וגופי נח ללא תזוזה.
"תגידו, למה אנחנו עושים את זה בכלל?" נפל לי לפתע האסימון ומצמצתי בכבדות. עיניי שרפו מעט.
ג'ייסון משך באפו וחיבק את רגליו. "בשביל למנוע את הראגנרוק, להציל את האלים והמימד הנורדי."
"זה בדיוק העניין, להציל את המימד הנורדי. זה אפילו לא המימד שלנו. אנחנו מסכנים את חיינו למענם והם אפילו לא פה." הזדקפתי לאט. "אולי- אולי אנחנו צריכים פשוט לוותר על המסע הזה."
"אני הולך לסיים את מה שהתחלתי." ג'ייסון השיב והניח את ראשו בין רגליו. "אני לא מפסיק משימות בגלל שקצת קשה."
"אתם מוכנים למות למענם?" פתאום פחד קל השתלט על ליבי.
כולם שתקו.
השתיקה הייתה מסמררת ומביכה, כשנראה שאף אחד לא היה עונה על זה – רובין ענתה.
"בלי הטעויות שלך יהיו לנו הרבה פחות הזדמנויות למות."
הסתובבתי לרובין. "אני עושה טעויות, כן, אבל כמו ששמתם לב אני גם מתקן אותם." כעסתי.
"מתקן אותם," היא חזרה בקול מזלזל. "תזכיר לי מי הציל לך את התחת בכלוב של פנריר?" היא שאלה בקול זעום. "החברים שלך. אני לא כי אני נגד כל העניין הזה שלעזור לאחרים בגלל טעויות שלהם. ועכשיו? מי הציל אותך מהדרקון הזה?" היא לקחה נשימה והצביעה על ג'ייסון. "הוא."
"אני –" רציתי להגיד משהו. אבל פשוט הבטתי בכל חבריי לקבר, הם השפילו מבט, מלבד רובין שלא הזיזה את עיניה הצהובות-ירוקות ממני. הפנים שלהם שידרו את מה שהיא אמרה, את זה שרובין צודקת.
"אתה הנבחר, כמו כולנו. תתחיל להתנהג כמו אחד ותפסיק לעשות טעויות של ילדים." קולה היה קר.
שתקתי ממבוכה, חיבקתי את רגליי וקברתי את פניי שם מרוב הבושה. פניי האדימו והרגשתי שדמעות קרירות עולות על סף עיניי.
"אנחנו הולכים לנצח בקרב הזה ולסיים עם זה כדי שנוכל לחזור למימד ולבית שלנו." אסטריד אמרה. "אנחנו ננצח כולנו. ביחד. לא בריבים ולא בצעקות."
כולם שתקו ופשוט ישבו והביטו על דברים מסוימים. אני הבטתי בשמיים והסתכלתי על השמיים האפורים-שחורים ועל העננים האפורים בגוון בהיר שהסתובבו בקצב איטי. הכול היה נראה שונה כל כך, הרגשתי עד כמה דביל הייתי בגלל הטעויות שלי.
"אתם זוכרים בכלל איך זה התחיל?" שאלה פתאום רובין אחרי שתיקה שנארכה למשך כמה דקות. כולנו התנתקנו מהכול והסתובבנו אליה בחוסר אמונה שהיא הייתה זו שפיתחה איתנו שיחה. "שקברו אותנו." היא נחרה והביטה בכולנו.
"ואז עם גברת גארסיה שפירו שהפכה ליצור היפיפייה." בראן אמר בציניות וכולם צחקו.
נשכתי את השפה התחתונה שלי והבטתי בחבריי לקבר, שעד אותו רגע קראתי להם ככה ממה שעברנו אך לא חשבתי עליו לעומק. חבריי לקבר, אנחנו באמת נקברנו בחיים ויצאנו מזה, ומי שקבר אותנו עוד לא נתפס אפילו. נזכרתי במה שהדרקון ציין, על כך שהאלים איחדו בינינו. יכול להיות שהם קברו אותנו בשביל שנתאחד?
"אני שמחה שהכרתי אתכם." אמרה אסטריד וקטעה את מחשבותיי. היא חייכה חצי חיוך עם שפתיה היבשות, עיניה הכחולות הביטו לכיווני, והחילופי מבטים בנינו נמשך כמה שניות מביכות.
~~
נער צעיר נכנס אל החדר בו נוקס היה.
הנער, שהיה בטוח בעצמו, נכנס בראשו מורם ושערותיו השחורות התמזגו עם החושך שמילא את החלל. עיניו הכחולות בהקו באור ייחודי והוא לבש חולצת טריקו ומכנס ג'ינס, ונעל נעליים של בני מידגארד.
"מי אתה?" קולו העמוק של נוקס נשמע בכל רחבי החדר.
הוא נשף בצחוק ועצר קרוב לכס שלו. "אתה מנסה להפיל את הנבחרים." הוא אמר.
נוקס רחרח את האוויר. "הריח שלך, הוא לא מכאן. לא המימד הזה."
"זה לא חשוב. באתי להביס אותך כדי שלא תהרוס את התוכניות שלי אליהם, שלא תהרוג אותם, כי הם חשובים והכרחיים לקיום שלי." הוא אמר ונאנח בכבדות. "תאמין לי, אני גם לא מרוצה מהסידור הזה, אבל זה דרכו של הטבע."
"אתה מדבר הרבה יחסית לגובה וגודל שלך." נוקס אמר וקם מהכס שלו, כתפיו השריריות והרחבות הפילו את הגלימה השחורה שכיסתה אותו. הקסדה שהוא חבש על ראשו כיסתה את שערותיו הלבנות שהיו שייכות לבני עמו. צלקות רבות וחיוורות התפרשו על כל גופו אך לא ראו אותם בגלל השריון הענק שהוא חבש והחושך הכבד. השריון היה עשוי ממתכת כבדה ושחורה. "אלים ויצורים רבים ניסו להפיל אותי ולא הצליחו. למה אתה חושב שאתה תצליח?"
"כי אתה עוד לא יודע מי אני." הוא אמר והושיט את ידו. "ותאמין לי, אתה אף פעם לא תדע." הוא מלמל וזינק על נוקס שלא היה מוכן לזה.
נוקס הושיט את אגרופו קדימה בכדי לעצור את הנער, אך הנער היה זריז יותר וחזק יותר. אגרוף חזק הפיל את נוקס על הקיר עליו הוא הסתכל במשך כל הזמן הזה. הנער תפס בגרונו של נוקס, ודחף אותו על הקיר כמה וכמה פעמים.
נוקס הרגיש כיצד כל המכות משפיעות על גופו, ראשו הסתחרר ועיניו כמעט נעצמו לחלוטין. הקיר רעד וסדקים גדולים החלו להיווצר שם.
כל הכוח שנוקס הקרין: גופו השרירי במיוחד, ידיו הגדולות, הכול היה נראה כמו בלוף אחד גדול כשהנער הזה הצליח להפיל אותו.
"א-איך?" שאל נוקס בנשימות כבדות כשהוא כמעט מעולף. לא היה לו אפילו זמן להגיב למכות המהירות והחזקות של היריב שלו בגלל המהלכים החזקים והמהירים שלו. הנער חייך, הוא הושיט את כף ידו וברקים כסופים ובוהקים החלו להיווצר ולהתכווץ לכדור שהיה בגודל של גולה. "ב-בנו של ת'ור?"
הנער צחק ומשך בכתפיו. "כנראה שלעולם לא תדע." הוא הפסיק לצחוק לאחר דבריו ונהיה רציני.דבריו היו אכזריים וכשסיים את דבריו הוא לקח תנופה והצמיד את כדור הברקים לראשו וחשמל את נוקס למוות.
כשהוא סיים איתו, הנער נקש באצבעותיו ושער סגול ומיוחד נפער במרכז הרצפה. "זה היה קל." הוא משך בכתפו וזינק קדימה, אל תוך השער.
~~~~
אחרי כמה זמן שבו נחנו ורבנו וקיבלנו כוחות מחודשים, ואפילו העלנו זיכרונות ישנים, החלטנו לצאת קדימה אל היער. לחפש את אלות הגורל הייתה המטרה הבאה שלנו – הנורנות, כמו שבראן ציין אותן. הוא סיפר לנו שהן יכולות לחזות את העתיד והעבר ולתת נבואות ששייכות לכל גורלות היצורים – האלים, בני האנוש, וכל שאר היצורים הנורדים. ושאם מישהו בנורנהיים ידע איפה החרב של ג'ייסון – אז אלה הן.
ההליכה ביער הייתה קצת מייאשת, אף אחד מאיתנו לא ידע מה לעשות אז פשוט החלטנו ללכת על השביל שסומן באבנים בצידיו ולראות לאן הוא מוביל, בתקווה שהוא באמת יוביל אל הנורנות.
כמה תמימים ואופטימים היינו.
הבטתי ביער, העצים היו גבוהים יותר מאשר בכדור הארץ והאוויר אותו נשמנו הרגיש טהור יותר, הבטתי בבגדיי שעדיין היו רטובים מהאגם, נעלי הנייק שלי כבר נהרסו.
"עוד כמה זמן נצטרך ללכת ככה?" התלוננתי לאחר עשר דקות של הליכה.
רובין נאנחה. "אף אחד לא יודע, אנחנו גם חדשים בכל עניין העולמות הזה, אתה יודע." היא גרמה לי לשתוק פעם נוספת במבוכה ובלי עניתי לה, כי נראה היה שיש לה תשובה לכל דבר שאני אגיד.
תשכחו ממה שאמרתי בעבר – רובין לא משוגעת, היא גאונה ובעלת מחשבה זריזה מאוד.
אחרי הליכה שארכה הרבה זמן לא מדוד, הגענו לסוף השביל, הסוף שלו הוביל למצוק נוסף, ולא היה שום סיכוי שהייתי קופץ עוד מצוק, ובמיוחד אותו. הנפילה משם נראתה לשום מקום, ומובילה למוות ודאי. לא נראה שום דבר באופק והדבר היחיד שיכולנו לראות הוא את האפלה שנמצאת מתחת לרגלינו שהייתה רחוקה מאוד מאיתנו. "לא כדאי שנקפוץ מפה, זה הסוף של היגדראסיל, הסוף של כל תשעת העולמות." אמר בראן וגירד בראשו.
"מה חשבנו? שהשביל הזה באמת יוביל אליהן? כמה תמימים אנחנו יכולים להיות?!" רובין כעסה על עצמה שבאמת עשתה את מה שהם עשו מבלי להטיל בזה ספק או לחשוב מעט.
"מי אתם?" שמעתי לפתע קול מאחוריי שגרם לי לצרוח מפחד ולהסתובב במהירות. שלושה נשים זקנות, לבושות בסרבלים שחורים שמכסים את כל גופם הזקן, הביטו אלינו. עור גופן היה ירוק ורקוב, ריח רע מאוד עלה מתוכן, ועיניי דמעו מרוב הסירחון. עיניהם של השלושה היו ירוקות וגדולות, ושיערן האפור נח על כתפיהן. תפסתי בטבעת והחרב זינקה מיד אל ידיי, תפסתי אותה בשתי ידיי והידקתי את הלסתות שלי זו לזו.
"מי אתן?" שאל ג'ייסון בזריזות.
בראן צעד קדימה אלינו. "אלות הגורל." הוא אמר. "הם הנורנות!"
"אז מסתבר שכן היינו צריכים להיות תמימים." מלמלה רובין והצליחה לגרום לי לגחך.
"החרבות האלה – אלה חרבות הראגנרוק." אמרה הזקנה שעמדה ראשונה. "אתם הנבחרים?" היא שאלה בקול לא מאמין, אולי אפילו מזלזל.
"ציפית לאנשים טיפה יותר בוגרים – או יותר חזקים אולי?" רובין שאלה בציניות וג'ייסון בעט ברגלה בכדי להשתיק אותה. הזקנה השנייה, שנראתה זהה לחלוטין לשתי חברותיה, צחקה בקול צרוד והביטה ברובין.
החלטתי שבשביל להבדיל ביניהן, אני אקרא לנורנה הראשונה נורן, לשנייה רנה, ושלישית נור.
"רצינו לשאול אם אתן יודעות היכן נמצאת החרב של נבחר הקסם?" שאלתי והצבעתי עם אגודלי על ג'ייסון, מבלי ששמתי לב, החוד של החרב שלי היה על האדמה.
כנראה הורדתי אותה בזמן שהן דיברו.
"כן." אמרה נור, הנורנה השלישית, והרימה את כף יד. אצבעותיה המקומטות והמבחילות נחשפו אלינו ועל קמיצתה הייתה טבעת כסופה בעלת עיטורים סגלגלים כהים, ניחשנו שזו החרב של ג'ייסון. "היא אצלנו."
"מעולה! אז נוכל לקבל אותה?" ג'ייסון נדחף קדימה.
"איך הגעתם הנה בכלל? אתם צריכים את האלים בכדי לעבור מימד או לעבור בין העולמות." שאלה רנה והורידה מיד את כף ידה של נור מאיתנו.
"האלים העבירו אותנו אל מוספלהיים ואנחנו קפצנו משם אל העולם שלכם, אחרי שהשגנו את החרב של בראן." אסטריד אמרה.
"אז איפה האלים שלכם עכשיו? לאן הם נעלמו?" שאלה נורן בקול מעט ספקני.
"א-אנחנו לא יודעים." הודתי. "הם נעלמו לנו אחרי שסורט תפס אותנו." פתאום נורן הביטה באסטריד ולא הורידה ממנה את המבט, עיניה הירוקות נלכדו בה.
"את…" אמרה נורן וזינקה קדימה, היא תפסה את אסטריד במרפק כף ידה ואישוניה זזו במהירות מפחידה. אסטריד ניסתה להשתחרר מהאחיזה של נורן, אך היא הייתה חזקה מדיי. "המוות מתקרב אלייך מהר. גבוהי וחמי המזג של המימד יגיעו הנה – ושם המוות שלך יגיע."
"עזבי אותה!" קראתי מיד וניסיתי לדחוף אותה ממנה. שני הנורנות האחרות, רנה ונור, לא זזו – כמו פסל.
לפתע גם אני ראיתי את מה שנורן ראתה, מיליון תמונות מרחפות מסביב מהר מדיי בשביל שאני אצליח לזהות אחת מהן.
אך לפתע הצלחתי לזהות תמונה אחת והיא נשארה קבועה. בנבואה הזו ראיתי אותי ואת אסטריד, פצועים וצולעים קדימה אל עבר מקום מסוים, הרקע מסביב היה שחור-אדום, וההרגשה שם הייתה אחרת. כאילו אנחנו מסתובבים בגהנום, אולי. אחרי כמה שניות הכול נהיה חשוך וג'ייסון הצליח להוציא אותי מהטרנס שהייתי שקוע בו.
נורן הביטה בי ובאסטריד, היא עזבה אותה ונשמה נשימה עמוקה. "הל תפגוש אתכם בקרוב."
"ומה זה אומר?" שאלתי בכדי לוודא שזה מה שאני חושב, הסתכלתי על אסטריד, שהייתה נראית חיוורת והמומה.
"שאנחנו נמות בקרוב."