חול מחול ומחילה
חוֹל הוא המוצק הנפוץ ביותר; חול הים מקיף את היבשה; בחולות טמונים אוצרות.
ומהו האוצר? דבר-מה יקר-ערך, שאֲצוּר וצֲרוּר בין כתליו של דבר-מה פחות-ערך. מכאן הביטוי 'כַּחוֹל אשר על שפת הים'. ואולי מכאן הפך צבע התכלת לכחול.
ארצות החול, או שמא חו"ל, סובבות את ארץ הקודש.
לאחר ששת ימי החול, באה שבת קודש – שמחלצת אותנו משגרת החוּלין.
את עולמנו הצר – מקיף החלל.
מי שחוֹלֵם, אפילו בהקיץ – נחלץ לזמן-מה מן המציאות החלולה.
מן המַחֲלָה, שהוציאה את גופנו ממחזור פעילותו השגרתית, אנו מבקשים להחלים.
אך בואו נתחיל מההתחלה.
שורש ח.י.ל מעניק לנו את המקיף והסובב, ושורש ח.ל.ל- את המוּקף.
סוף הוא גם התחלה, כי גלגל סובב בעולם; וכשגלגל הרוטור מחוֹלֵל בתוך הסטטור, הוא מחולל חשמל.
מַחוֹל הוא אופן ריקוד, בו מעגל הרוקדים מקיף דבר-מה.
חֲלוֹן הוא חלל בקיר, דרכו ניתן להשקיף כלפי חוץ.
השביל המקיף את כרם הענבים, נקרא מְחוֹלָה. על שמו קרוי היישוב 'מחולה'.
כשמשהו או מישהו – הוא ריק ונבוב, ניתן לומר שהוא חֲלוּל.
קנה הנשיפה רצוף החורים, שמו בישראל – חֲלִיל.
חפירה באדמה, מוקפת חול אך בעצמה חלולה, הרי היא מְחִילָה. לשם לעיתים מחלחלים מי הגשמים.
אחר הגשם, יוצא החילזון – זוחל שסוחב איתו מחילה.
חֵיל הוא גבול, המקיף דבר-מה קדוש או בעל ערך. השמירה על החֵיל הרי היא חֲיִל, והחֲיָּל הוא איש החֲיִל. מורא המקדש שמטיל החֲיָּל, הריהו חִיל. מכאן חלחלה מובנה יראה ופחד.
מי שאחזו חִיל, גופו לעיתים בְּחִילָה- רצונו של הגוף לחלץ מתוכו דבר-מה.
החֲלוּץ, אוזר חלציו ויוצא מן המעגל. בכך הוא מעניק לחֵיל קו הגנה (או תקיפה) נוסף.
חייל שנפל, מותיר בנו חלל. הוא חסר לנו, ולכן שמו – חָלָל.
חִילוּל הוא הפיכת קודש לחול, שימוש של חוּלִין בדבר קדוש.
החילוני – מתייחס לכל דבר כאל חולין. עבורו, שום דבר אינו קדוש.
כשביקש מנשה מלך ישראל, מלך שהיינו מגדירים היום כחילוני, לחזור בתשובה – סתמו מלאכי השרת את שׁעריו – חלונותיו. כופר שכמוהו, לדעתם, לא ראוי לתשובה.
מה עשה ריבונו של עולם? חתר עבור מנשה חתירה תחת כסא הכבוד, וקיבל – בִּמְחִילָה מִכְּבוֹדוֹ – את התשובה.
מכאן – בקשת מחילה, הרי היא בקשת סליחה לפנים משורת הדין.
בט"ו באב, נמחל חטא המרגלים. לציון מחילת העוונות, יצאו הבנות אל המְחוֹלָה, ופצחו במֲחוֹל.
בחֲלוֹף השנים, הפך ט"ו באב לחג השידוכים. הטבעת שמקבלת הכלה – מקיפה כחֵיל את אצבעה.
האות החמש-עשרה (ט"ו) בסדר האלף-בית (א"ב) היא סמ"ך, שצורתה טבעת.
בכדי לאפשר לזוג הצעיר דרך צְלֵחָה – ביום נישואיהם נמחלים עוונותיהם.
ביום הכיפורים, מוחל בורא עולם לישראל על פשעיהם, בכל שנה ושנה, החל ממחילת חטא העגל.
ביום הקדוש נחלוץ את נעלינו, וניחלץ מן החולין. בחִיל ורעדה נבקש מחילה, ונמלא בקדושה את החלל שבנו.
תגובות (3)
יותר מרגיש כמו דרשה מאשר סיפור. אין פה הרי עלילה וקונפליקט, אלא שרשרת של מילים הקשורות זו לזו ומתקשרות בסופו של דבר ליום כיפור. לפי דעתי השרשרת מתמשכת מידי, לכן באיזשהו שלב לא מבינים מה אתה רוצה לומר, או במילים יותר פשוטות – מאולץ. אהבתי את הסוף וההתחלה אך פחות את האמצע. מקווה שלא נפגעת :/ אגב, ט"ו באב חוגגים כיום האהבה בגלל סיפור "פילגש בגבעה", כך אני יודעת. יום טוב ושבת שלום (:
וואו…
כמה ידע באדם אחד.
מאד מעניין!
האם שמך מחוץ לאתר 'סיפורים' הוא אבשלום קור?!
לפי הפגנת הידע, אני לא אתפלא אם כן.
"ווארט" יפה. מעשיר מאוד, אני רק לא בטוח כמה נכון להשוות בין עבודת אלילים לחילון, אבל אני מניח שכתבת זאת במיוחד לשם ההמחשה. שבוע טוב.