עיר של גיבורים- פרק 23- בריחה

"אם אנחנו לא יכולים לשים לעצמנו גבולות, אנחנו לא טובים יותר מהרעים."- טוני סטארק, איירון מן

טאי הסתכל על הנערה הצעירה והזרה שעמדה מולו וטענה שהיא היורשת של עין הנץ, או כפי שהיא קראה לו- קלינט. פניה היו שדוניות משהו, ועיניה החומות בוהקות. היה אפשר לראות הכל דרכן. היא הייתה נמודה ורזה, והיא הביטה בו ממקומה למטה. שיערה נצבע חום כהה, הוא היה גלי וגזור מעל כתפיה. חיוכה נראה מעט ערמומי, וטאי לא היה בטוח בדיוק מה לחשוב עליה. שמה היה היילי, זה מה שאמרה.
הוא לחץ את ידה ואחיזתה הייתה חזקה במפתיע. היא החזירה אותה אליה, ועדיין חיכתה שיגיב.
"ה- יורשת של קלינט? ברטון? זאת אומרת, עין הנץ?" הוא רצה להיות בטוח שהבין.
"כן, חכמולוג." היא השיבה לו. "נו, לפחות את נראה טוב." היא העירה. טאי השתדל להתעלם מכך. "אני אסביר במקום לחכות לכם-" היא פצחה שוב במילותיה. "קלינט הכניס אותי לפרויקט שלכם, אבל עדיין לא הביא אותי לכאן. מסתבר שמישהו פה ניסה להסתיר ממני את העובדה שמשהו קרה לו ולשאר, בזמן שהוא משחר אותה גיבור על." היא פזלה לכיוונו של אדם, שהתכווץ במקומו על הספה. "פעם הבאה תמחק את הקבצים גם מסל המחזור, אידיוט."
אדם נאנח בעצבנות. "לפרוטוקול, לא הייתי לבד."
היילי כיווצה את עיניה במחשבה. "הייזל?" היא הבינה. "אני לא מאמינה שהיא באמת עשתה את זה! איזו דפוקה!"
"היי, אל תדברי ככה." טאי ביקש ממנה.
"היא נכנסה והכניסה אדם נוסף לדבר מסוכן שלא אמור להיות קשור אליה." היא אמרה. "מי שלא נמצא בפרויקט הזה, בין אם הוא מוכן או לא, לא ייקח חלק במשימות שהטילו עליו, בעיקר אם המורה/הורה שלו הורה עליו שלא." היא הסבירה בקפידה. "אתה בוודאי מאמין בזה כמוני, פשוט היית טוב מדי כדי להכריח אותם לעזוב.
"על מה היא מדברת?" דאש זגזגה עם מבטיה בין כולם. היא התקשתה להבין במה מדובר. היילי המשיכה לדבר ברמזים לא ברורים שכנראה רק טאי ואדם הבינו את כוונתם. מה שכן הבינה זה שאגם שיקר לה. זה הציק לה, אבל טרם הכעיס.
"אני מדברת על זה שהייזל רומנוף ואדם ברטון הם לא חלק מהפרויקט הזה." היילי הסבירה לה בפשטות. "לפיכך- הם צריכים לעזוב."

דפיקה נשמעה שוב על דלת חדר השריונות. טסה כבר חשבה שתזכה לשקט, אבל נראה היה שטאי שכח לומר לה דבר או שניים.
"מה עוד?" היא הסתובבה בחיוך אל הדלת, וקלטה אותה עומדת שם ומבט פשוט על פניה. טסה הקשיחה את הבעתה מיד, ועיניה התכווצו בתהייה. "הייזל?" היא תהתה. הייזל ניגשה והתקרבה אליה. "מה את רוצה?" טסה שאלה למרות שחששה לדעת.
"רק לנסות לדבר איתך." היא אמרה.
"תסלחי לי אם אומר שאני לא רוצה." טסה הסתובבה וחזרה להמשיך ולהתעסק בדברים אחרים שעניינו אותה יותר באותו רגע.
"את צודקת." הייזל אמרה. "מה שעשיתי יכול להיחשב פסול."
"מה שעשית זה לחטט בעבר של מישהו בלי רשות ולתת לעצמך את הפריבילגיה לקבוע מה נכון ומה לא." היא אמרה בקול מאופק. "תעזבי אותי בשקט."
"אבל טסה, יכול להיות-"
"לכי מכאן!" היא התפרצה עליה בזעם, קולה חותך את האוויר ומצמרר את אוזניה. "אני לא רוצה לשמוע ממך יותר, צאי מהחדר!" ידיה החלו לזהור באזהרת אור שהודיעה שהיא עלולה לתקוף עם חליפתה. זה היה הקו האדום בו הייזל הבינה שעדיף שלא תמשיך.
היא פסעה לאחור ועשתה כרצונה. היא הלכה משם, ואפילו לא הביטה לאחור לבדוק איך טסה מגיבה לאחר מכן, כפי שהיא רצתה לעשות.
בסדר. היא לא רוצה לשמוע את מה שיש לה לומר. חבל, כי כוונתה טובה. היא כבר חשבה שטסה הצליחה להתגבר על כך, אבל מתברר שהיא נשארה נוקשה בדעתה והעדיפה להכחיש הכל. היא רק ניסתה לשתף אותה במה שחשבה עליו, היא רצתה לעזור, אבל איזה אדם שלא מוכן לקבל עזרה ראוי לה?

בזמן שטאי והייזל בזבזו את זמנם בבית החולים, ודאש ואדם בבילויים חסרי תועלת, מק הצליח לנדב את אלכס הצעירה לעזור לו לבחון את הפצצות שלקחו מהמתנקשת ההיא. אולי היא עשתה טעות כלשהי שתעזור להם לזהות מי היא בדיוק, וזו הייתה המשימה שלו, למצוא את אותה טעות.
עברו כמה שעות, הוא בחן כדור נוסף על שולחן העבודה בתוך המעבדה, זה אחרי שעל אלו עליו עבר לא הניבו הצלחה רבה. הוא כבר התחיל להתייאש ולהאמין שהוא היחיד שבאמת מנסה.
"מה את עושה?" הוא קרא ורץ מיד אל אלכס, זו הסתכלה על הפצצות הרדומות שהיו בתוך השק בשעמום בזמן שישבה על הרצפה והייתה אמורה לשמור עליהם כי לא עניין אותה לעשות שום דבר אחר.
"מה?" היא שאלה. הוא תהה האם להרחיק אותה משם יעזור או שזה יחמיר את המצב יותר. איכשהו הוא האמין שזה אפשרי. עם הילדה הזאת הרבה הופך אפשרי.
"אל- אל תשחקי עם זה." הוא ביקש ממנה בזהירות.
"אני לא משחקת עם זה." היא אמרה ומיד הוכיחה שטענתה שגויה. הפצצה שהחזיקה בידה נפתחה ומילאה את החדר בעשן. שניהם הזדרזו אל המסדרון ולשאוף את האוויר הצח בזמן שמערכת החירום מנקה מחדש את זה שבחדר. זה היה מזל גדול שרק העשן היה זה שהופעל, ולא הפצצה עצמה. יצא למק להבין שאלו שני מנגנונים שונים, מסיבה מוזרה, כי זה לא דבר שיעזור למי שרוצה ליצור כאוס.
מק המשיך להשתעל מהמכה המפתיעה, והוסיף להיאנח בדכדוך. אלכס המשיכה להשתעל בלבד.
"תקשיבי," הוא פנה אליה, קולו עדיין שחוק בין הפסקות הנשימה החוזרות. "אולי כדאי שאמצא לך תעסוקה אחרת."
"אבל אני עוזרת!" היא מחתה, וקיבלה ממנו מבט מפקפק שדי הבינה. "לא בא לי." היא נאנחה.
"את לא נשלחת על ידי סטאר לורד בשביל לעזור?" הוא שאל.
"כן, טוב…" היא מלמלה. "הוא יודע שדברים משעממים לא שווים את זה."
"ברור שהוא יודע." מק גלגל את עיניו.
"אבל- אבל- אם זה משהו הירואי כזה," היא ביקשה. "אני תמיד אשמח לעזור!"
"את מבלבלת מאוד." הוא כיווץ את עיניו.
"תודה." השיבה. "בשביל משימה חשובה אשתדל לאזור כוחות." היא הזדקפה בכוח ועדיין נראתה נמוכה בעיניו.
"יופי." הוא אמר ולקח רגע למחשבה. הוא הוציא מכיס מכנסיו (כי הוא, לעומת רבים, הספיק להחליף בגדים) את הארנק שלו ונתן לה שטר גדול. "תצאי לקנות אוכל."
"אוכל?" שאלה. "מאיזה סוג?"
"לא משהו שתאכלי." הוא רמז לה שמזון שיועדף על ידי חייזרים לא תקף. "משהו שנוכל להכין פה. כולם שכחו שיש לנו צרכים אנושיים לרוב."
"בסדר." היא חייכה ולקחה את הכסף מידו. היא התכופפה והקישה על נעליה, אלו השמיעו קול מתכות מתחלפות והעלו אותה מהרצפה בכמה סנטימטרים. "נתראה." היא גלשה על האוויר ועזבה אותו במהירות.
משם היא פנתה לסופר-מרקט הקרוב שעדיין היה פתוח. בדרכה היא הקשיבה לקסטה שפיטר הביא לה בווקמן שלה. תמיד כשהשתמשה בו הרגישה מיוחדת, כי אף אחד לא משתמש במכשיר הזה עוד, וכבר מזמן הפסיקו לייצר אותו. לעזאזל, רובם בכלל לא יודעים מה זה.
"אִיף יוּ לָיְיק פׅינׅיַיה קוֺלַדַס," היא שרה לעצמה את "בריחה" של רופרט הולמס שהתנגן באוזניה. "אֶנְד גֵט קוׄט אׅין דֶה רֶיְין," היא עברה בכניסה וירדה ללכת רגיל, הוסיפה לקחת איתה עגלה שנחה בצד, שהייתה אולי גדולה מדי למשימה הזאת. "אִיף יוּר נוׄט אִינטוּ יוׄגַה," היא המשיכה לזמזם לעצמה בשקט ובחנה את המדפים השונים בקפידה. היא נשענה על העגלה בזמן שדחפה אותה קדימה. "אׅיף יוּ הָאב הָאף אָ…" משהו קלט את מבטה. "בֽרֵיֽין." היא נעצרה במקומה כשקלטה את הבחורה שעמדה בקצה השני של המחלקה.
אלכס לקחה כמה צעדים לאחור כך שלא יראו אותה, הורידה את האוזניות מראשה, וחשבה מה עליה לעשות עכשיו. את זה היא לא ציפתה.