קרב על החיים.

ידיים על הדבר שאני כל כך אוהבת; מרחק נגיעה.
זמזום נוראי באוזניים. לעשות לא לעשות; להישבר או להתאפק.
לפעמים אני מרגישה כל כך חלשה, כמו עלה נידף ברוח, לא נותנת לעצמי להיות הכי טובה, להגיע לפסגת החלומות שלי. מוצאת את עצמי בביובים, עם בגדים מאובקים, משלמת באמצעות גופי דברים שלעולם לא ישביעו את נשמתי.
מאמינה לדמות הנשקפת אלי מהמראה.
הווילון של החלון מושט בתוך העיניים שלי, חלון לנשמה.
אני מאמינה למוגבלות, אני כמהה לחומר…
חתול רחוב מפוחד, אוכל כל מה שבדרך, מפחד מהצל של עצמו…
אבל פתאום אני מוצאת בעצמי את הכוחות להחזיק מעמד, לשרוד; עוד כמה שניות לפני הנפילה.
בכוחותיי האחרונים לוחשת לעצמי 'אל תישברי…אל תשברי…את גדולה מהחיים…', נזכרת ברגעים האלה שאני לא מוותרת, לא עושה, מתאפקת.
אני ממשפחת האריות, משפחת המלוכה. זאת האמת.
ולפעמים, כשאני נזכרת לאן אני שייכת, עם כוחות מלמעלה אני מוצאת בעצמי עוצמות שלא ידעתי שקיימים בי.
הכי טובה. הכי גבוהה. הכי מנצחת.
מלכה; על כל הדברים שמושכים אותי למטה.
לא חתול ולא מפוחד,
נמרה, שולפת ציפורניים.
מוכנה לקרב.