מעגל הקינאה

סיפור ליום החול הראשון של השנה

מעגל הקנאה

היה חם בחדר, והיו שם שתי נפשות, שלוש אם סופרים את הסדין החשמלי עם הדפס מפת העולם, אפילו ארבע אם כוללים את החתול הג´ינג´י שנם בכורסה ממול. חתול זקן עם אוזן קטופה ותבלול בעין, שעסק בעיקר בשינה והשמנה, והותיר שריטות מכאיבות בכל מי שניסה ללטפו מלבד דפי. את הסדין החשמלי היא קנתה פעם במבצע בחנות מצעים במנהטן, ועכשיו היה אחד מקצותיו מנותק מהמזרן בערך באזור בו הייתה אוסטרליה. לא רחוק משם, בצפון מזרח סין, החל מישהו לנוע. כן כן, היה שם מישהו – גבר צעיר בתחתוני בוקסר אפורים שכלאו זקפת בוקר מרשימה וחשפו פיסת עור חיוורת שניצלה מקרני השמש. עיניו נפקחו מעט, וידו החלה במסעה אל עבר הארץ המובטחת. אט אט זחלה עד, נאמר, מרכז הסהרה, ועוד נותר לה לחצות את כל ארצות המגרב כדי להגיע אל האוקיאנוס האטלנטי, שעל מימיו צפה דפי דוממת. ברגע שנגעה בה ידו התעוררה באחת.
"שיט, מה השעה?".
השעון שלצד המיטה הראה שבע ארבעים ושלוש. דפי התמתחה. ראשה כיסה את רוב גרינלנד ופטמותיה קרצו לבחור שלנו ברכת בוקר טוב דרך כותנת השינה הדקיקה שלה. גופו ערק בחשאי מאירופה המזרחית ונע כעת במהירות לכיוון גרמניה.
"דפי, תשאילי לי לרגע את השדיים שלך".
הגבעות הלבנבנות הגיחו מכותנת השינה תוך שהתיישבה לצד המיטה. הוא קיווה שתגיד משהו כמו "בוא הנה יקירי המתוק, תרגיש כמו בבית", אבל היא רק אמרה: "שכח מזה דנדוש, יש לי ישיבה בתשע".
בעיניים דבוקות משינה נטלה מגבת טרייה מהארון, ובצעדים מהדסים עשתה את הדרך אל חדר הרחצה. דקה אחר-כך כבר נשמע קול המיית המיים הזורמים במקלחת, וחמש דקות אחר-כך כבר שבה, עטויה במגבת, מדיפה ניחוח רענן וערנית כשחר בהיוולדו. דנדוש נותר רבוץ במרכז העולם, זקפתו בוטשת בחצי האי האיברי. הוא סינן קללה רפה. שום משימה לא חיכתה לו גם הבוקר, ממש כמו בכל שאר 127 הבקרים מאז חזר מהמזרח, שחלפו בזה אחר זה מרוקנים, והתמסמסו אל הבוקר שלמחרת. הוא עקב אחרי התנועות המדויקות שבהן הידקה את החזייה אל גבה, מותחת תחתונים זעירים על הישבן המעט כבד מדי, שולפת מהארון חצאית אפורה מחויטת ומקטורן תואם, מעיפה מבט מאשר בראי הצר שליד המיטה "לו רק יכולתי להיות קצת כמותה", חשב. הוא הביט בה מתרחקת ממנו, ועיניו נמלאו קנאה.

2.
שמונה וארבעים בבוקר, בנאדם יכול להיכנס להלם מהכורח להיות ממוקד בשעה כזאת, אך פרוזדורי חברת ההשקעות שבה הועסקה דפי כבר רתחו כמו היה היום בשיאו. אפשר היה לחשוב שכל העובדים החברה הואבסו במנות נדיבות מדי של אמפטמינים. הם שצפו מהרחוב אל הלובי, ממלאים את המעליות, זורמים מקומות ההנהלה באשדות בהולות, מאגפים בתנועת מלקחיים מכיוון הקפטריה ומחלקת כוח האדם. ריחות בשמים ומי גילוח התבוללו ונפרדו, טלפונים ניידים טרטרו ונענו. דומה שהאוויר עצמו רטט, אך דפי צעדה כאילו בועה אטומה מקיפה אותה, היישר אל משרדה של הסמנכ"לית רוני רגב, אחת מחמשת השותפים הבכירים בחברה. היא נעצרה מול דלת המהגוני הכהה, לחצה על הכפתור המתכתי פעמיים, כרגיל, ואחרי הישמע הזמזום האלקטרוני החרישי מצאה את עצמה בוהה בגבה הכפוף מעט של עו"ד רגב, שעמדה מול החלון הפנורמי המשקיף על כל תל-אביב.
"סגרי את הדלת".
קולה הצורמני של רוני רגב, פטרוניתם של מאתיים עורכי-הדין שהועסקו בחברה היה חסר סבלנות. היא הסתובבה בכבדות אל עבר דפי, ובלי להרים את מבטה ממסמך שבקריאתו עסקה הצביעה על שני קלסרים שהונחו על קצה שולחנה:
"תעברי על החומר הזה בדרך לירושלים".
"מה פתאום ירושלים?".
"באחת עשרה וחצי את מופיעה בוועדת הכספים, יהיו שם כמה קודקודים כבדים, אולי אפילו רוה"מ".
"אבל למה אני, גברת רגב?".
"כדי שאם משהו יתחרבן במצגת, גברת גרינשפן, את תחטפי את הצעקות. כדאי שהם יכירו שם כבר מההתחלה את פרצופה החמוד של השעירה לעזאזל שלנו".
רוני רגב היתה ממזרתה קשוחה שלבשה גוצ´י בלבד, כולל נעליים ותיקים תואמים והתעקשה להוסיף עליהם גם את הבושם הדוחה של המותג. תפקיד השעיר לעזאזל שהזכירה כלל לקיחת אחריות אישית בכל כשל שלה או של החברה, ודפי התאימה לו, לדעתה, ככפפה ליד. היא לא טרחה להושיט לה את ידה ללחיצה כשסיימה להתיז לעברה את ההוראות. "לטובתך כדאי שהעסק שם ידפוק כמו שצריך", היא סימנה לה במבט את הדרך לדלת ולא הסירה ממנה את עיניה עד שזו נסגרה מאחורי גבה.
בדרך למעליות חלף על פניה של דפי מלצר צחור מדים, דוחף לפניו עגלת אוכל עמוסה כל טוב. דפי סיננה קללה חרישית. הוא היה בדרך למשרדה של רוני רגב. דפי היתה רעבה, מהבוקר לא בא דבר אל פיה, אך המחשבה על הכריכים המאובקים בקפטריה שבקומת הכניסה הבריחה את הרעב בעודו באיבו. מתי תזכה גם היא שמלצר צחור מדים יגיש לה ארוחת בוקר במשרדה? הסיכוי לכך נראה מכאן אפסי. צלצול רך הודיע על בוא המעלית. שנייה לפני שנסגרה עליה הדלת הכסופה בחנה את גבו של המלצר שנעלם במשרדי הסמנכ"לית שלה, ועיניה נמלאו קנאה.

3.
ברגע שנכנסה הסמנכ"לית רגב למשרדו המואר בשלל נורות הלוגן זעירות של אחיה הבכור, איתן רגב, מנהל כללי, התרומם הגבר הענק מכסאו ובחיוך חם כרך את זרועו סביב כתפיה של אחותו הקטנה. הוא היה גבוה ממנה בראש וחצי. "לא הספקתי להודות לך על הטיפול המוצלח במצגת ההיא, אך דעי לך שאני מלא התפעלות".
קול הבס שלו רעם כשהוליך אותה לאורך הקיר האהוב עליו, זה שעליו נתלו התעודות הרבות שצבר במהלך לימודיו בחו"ל, כולם בהצטיינות יתרה, לצד תמונות שבהן נראה בחברת כל שועי המשק והפוליטיקה המקומית. הקיר שמול מכתבתו היה מלא במדפי זכוכית שעליהם היו סדורים גביעים שונים מתחרויות הבאולינג שבהן קטף תארים במשך השנים.
"יש לי הפתעה בשבילך, ילדונת".
רוני רגב שנאה את המלה "ילדונת", ובדרך-כלל גם את ההפתעות שהכין לה אחיה. "אני יוצא בעוד שעה עם הבנזונה הזה, יצחקוב, סגן השר, לסיבוב אינטרטיינמנט בפלמה דה-מיורקה", הסביר במתינות, ומנה שורה של משימות שהוא שמח להפקיד בידיה הנאמנות. ככה זה תמיד. איתן קובע, היא נאלצת להסכים. איתן יוצא למסעות בילוי עסקיים, היא נותרת לעשות את הספונג´ה מאחור. האחות הקטנה, האדמיניסטרטורית. הוא צבט בחיבה את צווארה העבה, והיא הרגישה את הכיווץ המוכר, המבחיל, בשיפולי בטנה, ואיך עיניה, כנגד רצונה המפורש, נמלאו קנאה.

4.
גשם קל החל יורד כשמטוס המנהלים האיץ על מסלול ההמראה. שרועים על כורסאות רחבות ניהלו איתן רגב וסגן שר האוצר את השיחה הבאה:
סגן השר: תודה לך, יקירתי (לדיילת). אמור לי, איתן.
איתן: אדוני?
סגן השר: מה אתה חושב על השר שלי?
איתן: על השר? אה, אמממ, ובכן אדוני.
סגן השר: כן?
איתן: אני חושב שהוא בנזונה .
סגן השר: באיזה מובן?
איתן: סליחה אדוני?
סגן השר: באיזה מובן אתה מתכוון שהוא בנזונה?.
איתן: במובן הידוע, אדוני.
סגן השר יצחקוב הצטחק מתחת לשפמו, מברשת שחורה ומוקפדת שכיסתה את שפתו העליונה. כמעט כל חייו הבוגרים עיטר השפם הזה את השטח שבין אפו ופיו, ושימש הסוואה לרעד הבלתי נשלט שהיה פושה בשפתו העליונה בכל פעם שהעז מישהו להעביר ביקורת על החלטה שלו. סגן השר יצחקוב שנא את השפם הארור, ולא פעם דימיין את היום המאושר שבו יוכל להיפטר ממנו, אך מאז שנכנס לתפקידו החדש, ורבו המבקרים, התחזק גם הרעד בשפתו העליונה. הוא לא יכול היה להרשות לעצמו חלקת בשר חשופה כל-כך.
גם איתן רגב הירהר בשפמו של סגן השר יצחקוב, או ליתר דיוק, בשפם שהיה מגדל בעצמו לו היה יכול. שפמו של יצחקוב שידר ביטחון וכוח והעיד על שיקול דעת ואחריות, אך היה מיושן מעט לטעמו של איתן, שלעצמו היה מעדיף שפם דק יותר, כזה שמשתלשל משני צדי פיו, אבל לא היה סיכוי שאשתו תסכין עם שינוי כזה.
יצחקוב נרדם על הכורסה שלצדו, נחירות קטנות נמלטות תחת שפמו. איתן רגב סקר ארוכות את האיש הקטן עם השפם השחור, שריכז תחת ידיו כוח שעליו יכול היה רק לחלום. המטוס הזדעזע קלות כשעבר דרך כיס-אוויר. איתן סובב באטיות את טבעת היהלום העבה שחבקה את זרת ימינו, ועיניו נמלאו קנאה.

5
מבעד לעשן סמיך של סיגר משובח, כשהוא חוזה בתצוגה מקדימה של מצגת משרד רגב-השקעות, התחיל שר האוצר, הרמטכ"ל לשעבר ואחד מגיבורי צליחת תעלת סואץ, אפי בן-ארי, לראות את עו"ד איתן רגב באור חדש: גור זאבים שגדל במסדרונות לשכתו של סגנו יצחקוב ויטרוף יום אחד את משרד האוצר על כרעיו וקרביו. השעירה הנאה לעזאזל שקישטה את המצגת בקולה היציב רק חיזקה את החשד. עו"ד דפי גרינשפן היתה בדיוק מהזן החביב על רוה"מ, ציין לעצמו שר האוצר במרירות. צעירה סקסית ורהוטה, שכבר יודעת דבר או שניים על רצונותיהם האמיתיים של גברים. מי שיכול היה לדייק כך בבחירותיו היה סכנה שחייבה את תשומת לבו של הרמטכ"ל לשעבר ושר האוצר בהווה. את אלו, גרס, כדאי לחסל באופן ממוקד לפני שיחסלו אותך באיזה פיגוע חבלני. הוא המתין עד שהמצגת תמה, הניח לדממה למלא את חדר הישיבות ואמר:
"אכפת לך לשמוע את דעתי בנדון?".
"ודאי".
"דבר ראשון, גברת גרינשפן, דעי לך שאת עורכת-דין מצוינת, ושעוד תגיעי רחוק".
"חן חן".
"ואת יודעת לקבל מחמאות בצניעות ראויה".
דפי השכילה לצחקק צחוק קטן, כמעט ילדותי.
"טוב. אז עכשיו אומר את דעתי על כל העניין".
"בבקשה".
"שנינו יודעים יפה מאוד למה דווקא את נשלחת למרוח לנו את הזבל הזה על המסך"
הוא נרכן לעברה והוריד את קולו בחצי טון עד שנשמע אבהי כמעט.
"את לא מתרגזת בגלל מה שאני אומר לך".
"כלל וכלל לא".
חדר הישיבות התמלא בחברי ועדת הכספים ושלל עוזרים פרלמנטריים שרחשו כדבורים זמזמניות. דפי נדחקה אל דלת הכניסה, וכמעט התנגשה בצמד אנשי ביטחון שהקדימו את כניסתו של רוה"מ. עיניה פגשו את עיניו של האיש החזק במדינה. הן היו כחולות כשמים ורכות באופן מפתיע. שנייה ארוכה נותרו כך, מבטיהם כרוכים זה בזה, ואז הפציע חיוך כמעט מבויש על שפתיו של רוה"מ. גם על שפתיה ניצת חיוך. עיניהם של שני הגברים בחליפות השחורות הבזיקו מתחת למשקפי השמש האטומים, וכחיות טרף מאומנות החלו מרחרחים סביבה, תוהים על קנקנה.

6.
ארובות השמים נפתחו באחת, וגשם זלעפות היכה על החלונות הגדולים של אולם הדיונים. שרוע בנוחות בכורסתו, במרכז השולחן הענק, כשידיו שלובות על חזהו, הקשיב רוה"מ לקולה של דפי גרינשפן שליווה את המצגת בפעם השנייה. הוא ניסה לסלק מראשו את מראה דירתה, אך זו שבה ועלתה לנגד עיניו: דירת סטודיו קטנה בשכר דירה חודשי, חדר סלון גדול עם חלונות אל הרחוב, וקיטון שינה צמוד. אף שמעולם לא ביקר בה, ולעולם כנראה לא יזכה לכך, יכול היה רוה"מ להריח את הבושם שעלה מהמצעים, ולראות בעיני רוחו את הסדין שנפרש על מיטתה. היה נדמה לו שיש גם חתול בתמונה הזו, זקן מן הסתם, ונרגן, כמו כל החתולים הג´ינג´ים. את היכולת המוזרה הזו פיתח במשך השנים שבהן נמנעה ממנו האפשרות לעשות בעיר צעד אחד בלי סיור מקדים של אנשי ביטחון ומשטרה.
"לך תבין את העולם", חשב לעצמו. "אני יכול להשמיד את הכור האטומי באיראן בפקודה אחת, ואני לא יכול לחרבן בלי ששלושה כלבים ירחרחו את השטח לפני.וכשכבר יוצא לי להרוויח משהו ממעמדי המיוחד, כמו סקרנותה של עורכת-הדין החמודה הזו, מיד עטים עליה הבולדוגים ומסמנים את הטריטוריה ´שלי´".
וזה מה שהכי בא לו לעשות, לאיש החזק במדינה: לקום ממקומו במרכז השולחן, לאחוז בידה של האשה הזו שמולו, ולהיעלם איתה בדירת הסטודיו הקטנה שלה, רק הוא והיא, אפילו ללילה אחד, אפילו רק לכמה שעות, אבל אין סיכוי, אין סיכוי. הוא מוקף בשש טבעות אבטחה, וכפי שאין איש יכול להתקרב אליו – אין שום דרך לברוח מהן החוצה. הגשם שזלג על זגוגיות החלונות לא הקל על העגמומיות שהזדחלה בחזהו. עו"ד גרינשפן סיימה את דבריה, הנייר שאחזה בידה החליק אל הרצפה, כשהתכופפה להרימו הצטיירו מבעד לחצאיתה הצמודה אחוריה המושלמים. טיפה כבדים, ציין לעצמו רוה"מ, בדיוק כמו שאני אוהב. הוא עצם את עיניו, וכשדימיין לעצמו את דנדוש, האיש שמתעורר אליה כל בוקר, על סדין שאוצר ודאי בין קפליו את העולם כולו, עיניו נמלאו קנאה.