ריבוע של הפרעות

"אנחנו רוצים לברך אותך על מעבר לשלב השני במבחני הכניסה לאח הבינוני
שלב זה מובנה ממפגשים במשך שבוע שיתקיימו אי שם בשעה 7:00 בבוקר
לאחר סיום השבוע תקבלי דואר עם התוצאות"
מאחלים לך בהצלחה הפקת רשע האח הבינוני"

הדף לא הפסיק לרעוד,ניסיתי לקרוא שוב ושוב ולהתענג על כל מילה,כל ניצחון, כל ליטוף לאגו, אבל לא הצלחתי, הדף רעד והמילים קפצו עד שבסוף וויתרתי. הפלתי את המכתב והסתכלתי למעלה, כאילו יש שם מישהו שאני מודה לו, עיניי כמו לק שקוף שזה עתה מרחו, נצצו והתמלאו נוזלי אושר. אני לא מאמינה, אותי רוצים לאח הבינוני, אני מבין כולם הגעתי לשלב השני, שלב לפני אחרון.
פגישות הקבלה אי שם ואני פה, עדיף שאני אמצא מקום להיות בו באמצע. ישר ניץ עלתה לי לראש, את ניץ הכרתי מחברה שאמרה שאנחנו דומות אז כדאי להיות חברות, אני אף פעם לא הבנתי את זה, במקום להתחבר לשונה ולהרחיב אופקים, ללמוד סובלנות כלפי מה שזר לנו, אנחנו מסתובבים עם מי שדומה לנו, הולכים על מה שמוכר, צפוי, שאין חשש שנריב או יותר גרוע איזה קונפליקט, נוח לדבר ולדעת שהצד השני חושב כמוני.

לא התאפקתי וישר התקשרתי לניץ
"היי ניץ מה קורה" שואלת בקול מסגיר שלא באמת אכפת לי מה שלומה,"בסדר מה איתך" היא השיבה בקול יום יומי, "אני מצויין! התקבלתי לאח הבינוני, זת'אומרת, הגעתי לשלב השני אבל יש כולה שלושה שלבים אז בעצם אני ממש בסוף" התלהבתי "איזה יופי, אבל רגע שלב שני זה לא לקראת הסוף זה אמצע". היא חייבת לבאס אותי כאילו היא מבינה באמצע בכלל, "כן טוב תלוי איך מסתכלים על זה,זה יותר אמצע מהסוף. בכל אופן את גרה באמצע והמפגשים אי שם אני יכולה לישון אצלך בזמן הזה?". ניץ השיבה מיד "כן, בטח תבואי יהיה כייף אני רק צריכה לנקות לפני" "יופי אז שבוע הבא בראשון אני אצלך" אישרתי את הגעתי "יהיה כייף, בכל אופן שמעי מה" קטעתי אותה". כן, טוב, ספרי לי את זה בראשון אני חייבת לזוז". רציתי כבר להתקשר לעוד חברה "ביי" אמרתי, היא השיבה כאדי קרח "טוב…ביי".
ניתקנו ואני דילגתי בבית מהתרגשות, תפסתי את החתול שלי קבב ורקדנו יחדיו לאורכיו של הסלון, החיוך לא ירד לי מהפנים.

הגיע יום ראשון בערב, אני ברכבת בדרכי לניץ כלכך מתרגשת מהעתיד הצופה לי, הגעתי לתחנת אמצע וירדתי, כעבור 20 דקות דפקתי על הדלת של ניץ, אליה הובילו 70 מדרגות, ניץ יצאה אלי וחיבקה אותי חזק "התגעגעתי" אמרה כשעצמה עיניים, "גם אני" השבתי. החדר היה מרובע, עם מטבחון קטנטן שבינו לבין המיטה מפריד מדף ספרים, היו שירותים כיאה לגודל החדר, קטנים. בתוך כל הקוביה הזאת ניץ גידלה גם כלב וגם חולדה שתרמו את פרוותם בכל פינה. אני וניץ דיברנו קצת עליה והרבה עלי, היה לי כייף לחלוק את כל ההתרגשות שיש בי. כל חצי שעה קבוע היא הפילה ראש בבאנג, אני העדפתי לעשן. החולדה שלה, אלפא, התמסטלה וניץ שיחררה אותה בחדר שתרקוד. "תקשיבי" היא אמרה "אני אעשה את הכביסה מחר אז היום נהיה בלי מצעים טוב?". רק עכשיו קלטתי שהמיטה בלי מצעים והמזרן מפוצץ שערות של כלב וחולדה. "כן סבבה", זה ממש לא סבבה. ניץ חיה לבד וזה לא קל אני מניחה, צריך לעשות וויתורים, היא מעשנת נייס גאי כי היא חייבת לחסוך. השעה הייתה מאוחרת והייתי צריכה לקום מוקדם כדי להגיע בזמן לאי שם. הלכנו לישון על מיטה בלי מצעים, היה חום אימים ולא היה מאוור או מזגן. פשוט שכבתי שם כשאני לוהטת מחום, ניץ רגילה היא כבר ישנה ואני כמו איזה גוש פינוקי לא מצליחה להירדם. הסתובבתי ימינה ואז שמאלה, הסתובבתי שוב ושוב כשתוך כדי נגעלתי למראה השערות של החולדה והכלב על הכרית. כעבור שעתיים כבר קמתי להתארגנן בשקט עד שקלטתי שהכלוב פתוח, נהלתי. הבנתי שהחולדה היתה משוחררת כל הלילה. ניץ התעוררה מהבהלה שלי "מה השעה?" היא שאלה "5 וחצי תחזרי לישון", "אה טוב" השיבה בזמן שהכינה לעצמה ראש, הפילה וחזרה לישון.

בדרכי לאי שם מוצפת אופוריה והתרגשות, הרכבת נעצרה בשומקום. אחרי דקות של המתנה קרזו בקרון "נוסעים נכבדים,עקב פיגוע שהתרחש ברכבת מכיוון אי שם. הרכבת לא תמשיך מתחנת שומקום ומעלה. המסלולים נסגרו, הינכם מתבקשים לרדת מהרכבת ולא לשכוח את חפציכם האישיים, אנו מתנצלים על אי הנעימות"
הלב שלי צנח דרך כל איברי הפנימיים עד שהגיע לתחתית הבטן,אני לא מאמינה שזה קורה לי, אין לי דרך להגיע בזמן, אפילו אם אקח אוטובוס אני אאחר בארבע שעות. לא נשארו לי הרבה ברירות, אספתי את האכזבה ולקחתי רכבת חזרה לאמצע, כשיש בי עוד תקווה שאם אגיע מחר זה יהיה בסדר. הגעתי ליחידת הדיור של ניץ, החלטתי להתקלח לפני שניץ תגיע מהעבודה בקפה. אירגנתי בגדים ונכנסתי, כשסיימתי פתחתי את דלת המקלחת ולקחתי את המגבת שהיתה תלויה, תוך כדי ניגוב הסתכלתי על הגוף וקלטתי שאני מלאה בשערות של כלב וחולדה, העברתי מבט למגבת וראיתי שהיא מפוצצת שערות. רעדתי מרוב גועל הרגשתי יותר מלוכלכת ממה שהייתי, הסתכלתי לכל הכיוונים אבל אין עוד מגבת חוץ ממנה. אני חייבת למצוא משהו נורמאלי להתנגב איתו. יצאתי עירומה, רטובה ומלאה בשערות של חיות. חיפשתי בארון בזמן שצמרמורות קור מכות בי, המשכתי לשידה כשאני משאירה שובל של טפטופים. חיפשתי במגירות ונתקלתי בקופסה קטנה חצי פתוחה שמלאה במשהו לא ברור, פתחתי אותה. מה שהיה שם בפנים גרם למוח שלי ללחוץ על העיניים, העפתי את הקופסא מרוב בהלה, היה שם אוסף של חלקי ציפורניים מצופות בלקים. הרגשתי בתוך סיוט מתמשך, לא הבנתי מה נסגר עם היום הזה, מה נסגר עם ניץ. חזרתי לשירותים, אני מביטה בנייר טואלט ומבינה שאין לי עוד ברירה. אחרי שסיימתי להתנגב בניירות טואלט רציתי לישון אבל אז קלטתי שאין עדיין מצעים, די אני לא יכולה יותר. הסתכלתי סביב וצצו לי לעיניים עיתונים. תפסתי אותם ופרסתי על המיטה, נשכבתי עליהם והרגשתי כמו הומלסית בתוך בית. הייתי עייפה מהלילה שעבר נרדמתי ברגע שעיניי נעצמו.

ניץ העירה אותי תוך כדי שהיא מכינה לעצמה ראש "רוצה גם?" שאלה, הנדתי בשלילה, מנסה להתעורר מהחלום ולחזור לסיוט.
"אויי אני לא הספקתי לקחת את המצעים לכביסה אני אעשה את זה מחר" מה עכשיו עוד לילה להעביר ככה. היא הבחינה בעיתונים שישנתי עליהם " וואי זה רעיון טוב לישון על עיתונים "הבטתי בה המומה, לא הצלחתי להכיל אותה, אני לא יכולה להישאר. "איך היה לך באודישנים?"קטעה את מחשבתי, איזה אודישנים, מה, היא לא מחוברת למציאות "מה לא שמעת על הפיגוע?" אני לא מבינה באיזה עולם היא חיה. סיפרתי לניץ מה קרה לי ברכבת כשפתאום הבנתי, ככה יהיה באח הבינוני, אני אצטרך לחיות עם אנשים מוזרים.
דמעות עלו לי לעיניים, ההבנה שאני לא מתאימה חילחלה לי פנימה, אני לא יכולה לגור עם אנשים כאלה. ניץ הביטה בי וניסתה לעודד אותי, היא ליטפה לי את הראש ואמרה "הכל יהיה בסדר, את תראי, מחר תלכי והכל יסתדר" היא בכלל לא הבינה למה אני ככה, היא גרמה לי להגיע למצב הזה ואני צריכה להעביר איתה עוד לילה." הבאתי כמה קרטונים, בואי נעשה שפיץ זה יעודד אותך"מה הקשר שפיץ?זה לא מה שיעזור לי. לא יכולתי להישאר שם יותר, רציתי הביתה, להיות עם קבב, לחזור למיטה שלי, אני מתגעגעת לאמא, אני רוצה להיות איפה שנוח לי.