ארבעת הממלכות- פרק 1

כבר ערב והחושך יורד על הממלכה שלנו. למרות החושך הצבע האדום עדיין שולט. הוא כאן, בכל מקום. אי אפשר להתחמק ממנו. הוא נמצא במדים של האנשים, במרכבות, בדגלים, בבתים וברחובות. מקיף אותך כמו ים של אש שאי אפשר לשלוט עליו. אני ובן יצאנו מהנפחייה של אבי לפני שעה ועכשיו אנחנו משוטטים ברחובות.
אני לובשת את המדים האדומים הרגילים; מכנס ארוך וצמוד ועליו חגורה עם אבזם זהוב, חולצת בטן אדומה ואת צווארי מקיפה שרשרת עם אבזם זהוב גם כן. נעליי הן מגפיים אדומות עם אבזם זהוב הנמצא על התפר העליון של המגף. האבזמים מסמנים את העבודה של הבית שלנו. זהוב ליצרן זכוכית. השיער שלי כהה כמו הלילה ואסוף לקוקו גבוה והדוק הקשור בסרט אדום, והעיינים שלי כחולות, ולכן השם סילבר. לא ראיתי עוד מעולם מכופפי אש עם עיניים כחולות.
בן לובש מגפיים ומכנסיים זהים לשלי, אך חולצתו רופפת וארוכה יותר והאבזמים שלו בצבע אפור, סמל ליצרן מתכת . שיערו כהה כמו שלי ועיניו כהות אף הן. הוא גבוה הרבה יותר ממני ורחב יותר.
״אני שונאת את הצבע האדום.״ אני אומרת בגועל אחרי שחלפה לידנו המרכבה העשרים אולי עם דגלים אדומים ועליהם סמל האש, וחלפנו על פני בית השלושים אולי שעליו אותם הדגלים האדומים המחליאים. האדום כאן מסמל את הכוח של מפלגי האומות, ואת העובדה שהם שולטים בנו לא משנה מה נעשה.
״גם אני.״ בן אומר ונושך את שפתיו. הוא מרכיב משקפיים מרובעות בצבע שחור והן נבלעות בתוך החושך והכהות של פניו.
אנחנו מסתובבים בשכונה כבר שעה לפחות, סומכים על החושך שיסתיר אותנו מעיניים חטטניות. שעת העוצר תגיע עוד חצי שעה, אבל גם עכשיו זה לא רעיון טוב להסתובב. אימי הייתה משתגעת אם הייתה יודעת איפה אנחנו.
אנחנו פונים לסימטא צדדית וכמעט בלתי נראית ונעמדים מול חומת לבנים גבוהה. בן עושה לי סולם בעזרת ידיו, ואני עוברת ונשכבת על החומה, מושיטה את ידי אליו ומעבירה גם אותו אל הצד השני. שנינו קופצים מטה בשקט ככל האפשר וממשיכים להתקדם. אני מושיטה את ידי קדימה ולהבה קטנה נדלקת בתוך כף היד שלי. כמה אני אוהבת את ההרגשה החמימה של הלהבה הקטנה הנחה בכף היד שלי. אני מסובבת את הלהבה בכף היד שלי ונותנת לה להתפשט גם לגב היד, מחייכת לעצמי. המפלגים קוראים לזה לכופף את הטבע, אבל זה הטבע בהתגלמותו. אני מרגישה את הטבע בכף היד שלי ויודעת שכך זה אמור להיות, זו לא סטייה של הטבע, זה יופיו של הטבע. אני נועדתי לכופף אש והאש נועדה להתכופף על ידי. נועדנו אחת לשנייה. אני יודעת את זה, לא משנה מה המפלגים אומרים.
״סילבר! מה את עושה? תפסיקי!״ בן לוחש בכעס. אני ממשיכה להחזיק בלהבה עוד כמה שניות, ואז קומצת את אגרופי והלהבה נכבית. הרחוב שקט פרט לקולות המרכבות העוברות מדי פעם, והחושך כמעט מוחלט.
״סליחה…״ אני לוחשת ומשפילה את מבטי. האיסור הזה, להדליק אש, זה הדבר הכי קשה שעשו המפלגים. האש נועדה לנו, ולא להשתמש בה זה קשה כמעט כמו לא לנשום.
״אם יתפסו אותנו מחוץ לבתים מדליקים אש את יודעת מה יעשו לנו.״ הוא מסנן ואז אני מצליחה לראות את ידיו נשלחות אוטומטית אל צווארו, חוששות, מוודאות שהוא עוד שם.
אני יודעת שהוא צודק, אבל זה לא גורם לזה להיות קל יותר. אנחנו הולכים ברחוב עוד קצת ואז פונים ימינה אל בניין רחב עם דלת עץ שחוקה ועליה פעמון ענקי בצבע זהב. ליד הדלתות תלויים משני הצדדים דגלי הממלכה האדומים, והחלונות חסומים בוילונות אדומים אטומים. אנחנו מסתכלים סביבנו, לוודא שאין איש בסביבה. מרכבה עוברת ונעצרת כמה מטרים לשמאלנו, אך אנחנו לא נשארים לראות מי נמצא שם, ופותחים את דלת הבניין ונכנסים. המקום שקט וחשוך, אך ברגע שהדלת נסגרת אור קטן נדלק מעלינו ולפנינו נגלה תוכן הבניין. יש מולנו הרים של מדפי ספרים שמגיעים מהרצפה עד התקרה, ונמצאים בכל מקום. אנחנו מנווטים את דרכנו לפי המפה שסירטטתי על היד שלי קודם לכן, והולכים בין הרי הספרים. אחרי עשר דקות של הליכה ללא מוצא בין ערמות ספרים אנחנו כמעט מתייאשים, אבל אז בן רואה את זה, דלת קטנה וחבויה בקיר. אנחנו דופקים על הדלת קלות ובהתחלה שום דבר לא קורה. ואז הדלת פולטת פיסת נייר. בן מסתכל על הניייר מבולבל, אך אני יודעת בדיוק מה לעשות. אני מדליקה את כף היד שלי בשנית וחורכת את הנייר. ברגע שאני עושה זאת הדלת נפתחת ושנינו נכנסים פנימה, לא מבינים שהצעד הזה הוא הצעד שישנה את גורלנו לעד.

כמה שעות לפני כן, ישבנו בן ואני בשיעמום מחוץ לנפחייה.
״בוא נשחק משחק.״ אמרתי והזדקפתי במושבי. שנינו ישבנו על ספסל שחור מחוץ לנפחייה. בן היה שרוע על הספסל לשמאלי והוא הסתכל עליי והרים גבה.
״זריקת כדורי אש למרחק,״ אמרתי בהתלהבות והרמתי את ידי כאילו אני זורקת כדור.
״התחפרנת או שפשוט באלך לישון במעצר הלילה?״ בן שאל בשיעמום ועיניו חזרו לסרוק את הרחוב השקט. היינו ברובע הנפחים וברקע נשמעו צעקות העובדים והרוכלים מהשוק הסמוך. הרחוב עצמו היה נקי, כרגיל, מוקף בצבע האדום המחליא הזה ומלא בדגלים בכל מקום. מרכבות עם דגלים אדומים עברו ברחוב בעצלתיים והשמש קפחה למעלה, מבקשת ממני להבעיר משהו.
לפתע הרוח התחזקה בפתאומיות ודפי נייר התפזרו ברחוב המצוחצח. הרוח כבתה בפתאומיות כמו שהתחילה.
״מכופפי אוויר? בממלכת האש?״ בן לחש בתימהון. קמתי מהספסל והרמתי את אחד מהניירות שפוזרו על הרצפה. נשימתי נעתקה.
״סילבר? מה זה?״ בן קרא לי מהספסל. לקחתי עוד פלאייר מהרצפה וניגשתי אליו.
הוא סיים לקרוא בו והרים את מבטו אליי, עיניו הכהות בגודל צלחות.
״מה קורה פה? מכופף אוויר בממלכת האש מחלק פלאיירים על שיעורים בכיפוף אש?״ את החלק האחרון הוא אמר בלחש היסטרי.
בהיתי בדף בחוסר אמונה. ׳מעוניינים לשלוט בכיפוף אש? הוכיחו שיש לכם את האומץ הדרוש והכתובת תינתן בהמשך׳
״איפה השומרים?״ קמתי והסתכלתי מסביב בלחץ. מכופף אוויר, אצלנו?? דבר כזה לא קורה! אסור שדבר כזה יקרה! זה עונש מוות! בלי אפילו משפט! מה, אנשים איבדו את היכולת לפחד? ידעתי שמורדים קיימים בכל מקום, אבל לא ידעתי כמה נועזים הם.
המקום היה שקט ושום סמל עם המדים בעלי ארבעת הפסים נראה סביב.
״הם נטרלו אותם. איך הם נטרלו אותם?״ בן קם גם הוא והסתכל סביב.
״למה שהם יטרחו כלכך שאנחנו נראה את הפלאיירים? אין פה אף אחד חוץ מאיתנו.״ הפלאיירים עוד היו מפוזרים על הרצפה המצוחצחת ונראו כמו עוף זר ברחוב הנקי.
בן עוד בחן את הדף, ״נייר ממלכת האוויר. כן, מכופף אוויר היה כאן, אין שום ספק.״
קראתי שוב את השורות הכתובות על הפלאייר. ״הוכיחו שיש לכם את האומץ הדרוש… מה זה אומר?״
״את לא באמת מתכוונת ל…״ בן הביט בי באי אמון. ״סילבר! את בכלל קולטת כמה מסוכן זה?״
״בן! אנחנו חייבים ללכת! מישהו, כנראה מכופף אוויר, היה כאן כדי לדאוג שאנחנו נקבל את זה! אנחנו חייבים ללכת.״ הפכתי את הנייר מכל הכיוונים, מחפשת הוראות, אך חוץ מהמילים האלו לא היה עליו כלום.
״את לא מתכוונת ברצינות,״ בן שאל בהסתייגות. הוא עזב את הפלאייר ונתן לו להתעופף הלאה.
״יש לי רעיון.״ אמרתי והרמתי את מבטי. הרחוב עדיין ריק, ללא שומרים נראים לעין. הדלקתי את כף היד שלי, להבה קטנה, כמעט בלתי מורגשת, והעליתי את הנייר באש. הוא בער, וכשבער יכלתי לראות מילים הכתובות עליו. הספקתי לכתוב את הכתובת על ידי בחופזה, והנייר נעלם כליל.
חיוך התפשט על פניי. ״בן, יש לנו תוכניות להערב.״