רצון

היית כל מה שלא רציתי.
בחור שלא ידע לאמוד את ערך המילים, בחור שלא ידע איך לגרום לבחורה להרגיש כאילו היא לא היחידה בעולם, אלא בעולם עם הרבה בחורות נוספות ועם זאת, המיוחדת ביותר מכולן, בחור שהסתיר את רגשותיו, בחור שהתעלם מהשאלות שלא רצה לענות עליהן, בחור שלא ידע איך לאהוב, בחור שהחליף חברים בהתאם למזג – האוויר, בחור שרגיל שרודפים אחריו, בחור שלא ידע איך לדבר מול קהל, בחור שהיו לו תירוצים מטופשים.
אבל אהבתי אותך, עם כל הפגמים. אהבתי אותך יותר משאי פעם אהבו אותך, אהבתי אותך יותר משאי פעם יאהבו. למדתי לחיות עם הפגמים שלך. לא רק לחיות, אלא לקבל ולהעריך ולאהוב. כן, אהבתי אותם בדיוק כמו היתרונות שלך, בדיוק כמו שאהבתי את החכמה, את השנינות, את ההומור המשובח, את החיוך התמים, את העיניים עם זיק האהבה כשדיברת על המוזיקה שאתה שומע, את תנועות הידיים הגבריות, את הלהט שהכנסת לכל הסבר שהבאת, את הכתפיים הרחבות שלא היו מביישות שום מתעמל, את הכנות, את הפשטות, את היופי הפנימי שלך אשר הצליח לפלס דרכו גם החוצה ולהקרין אור שיכל לסנוור.
וידעתי. ידעתי שאתה לא מה שאני צריכה, שאתה לא מה שרציתי, שאתה לא הבחור הנכון ליפול לרגליו. אבל לא נפלתי. התאהבתי בך, צללתי אל תהום אינסופית עבורך, זינקתי אל המוות וידעתי שלא תציל אותי, תלשתי את לבי מכלוב צלעותיו ומחצתי אותו עבורך.
ולא קיבלתי דבר בתמורה. לא הייתי מופתעת, כי ידעתי שאתה לא מסוג הבחורים האלו ורציתי לשנוא אותך על כך, אבל לא הצלחתי, כי אהבתי אותך יותר מידי, אהבתי עד כדי כאב. אהבתי כמו שרומיאו אהב את יוליה ואפילו יותר. כשלא דיברנו, הרגשתי שלמילים אין טעם אם הן לא ממוענות לך, כשלא צחקנו הרגשתי שאין אושר בעולם, כשלא נגענו הרגשתי מהלכת כמתה, מהלכת בין חיים אל מוות ללא הבחנה. כי אתה צבעת את העולם שלי, אתה הרקדת את לבי, אתה הסערת את גופי, היית הכל עבורי. אהבתי אותך בחדרי לבי, באברי גופי, בנימי, באברוני תאי, בכל מה שבונה אותי ובכל מה ששובר אותי.
אהבתי אותך על היותך אתה. אהבתי אותך על אף כל הפגמים, אהבתי אותך כשידעתי שלעולם לא יוכלו לאהוב אותך כך, שלעולם לא תהיה מיוחד למישהו כמו שהיית מיוחד עבורי. אהבתי אותך, אתה לא יודע כמה, אתה לא יכול להכיל בגופך – גדול כשיהיה – כמה.
אהבתי אותך כי הפכת לכל מה שרציתי, כשהתחלת מכל מה שלא רציתי.