הלב שלי כולא אותי

אני שואלת את עצמי שוב ושוב
איפה השלווה שלי
איפה המקום המנחם שלי
האם זהו בן אדם,או שמא
מקום מסוים?
האם זוהי הרגשה,או שאולי
מצב כלשהו?
האם אני מתישהו אהיה מרוצה?
האם מתישהו הכל יסתדר?
האם מתישהו ארגיש שלמה,
ולא ארדוף אחרי אף אחד-
כדי להרגיש קצת אהבה?
האם יהיה מישהו שיכיר אותי כל כך,
שהמחשבות שלנו יהפכו לאחד?
יש מצב שבו לחיי תמיד ישארו יבשות?
או שנועדו לרטיבות?
האם יהיו ימים טובים שבהם לא ארגיש-
חסרת טעם,עצובה או טיפשה?
תסתיים התקופה של ההערכה העצמית הנמוכה?
כל זה מתישהו יסתיים?
כי זה מעיק עליי כל כך,ואני שונאת את זה.
זה יותר גרוע מבית כלא,
זה כאילו המחשבות שלי כולאות אותי,
הלב שלי כולא,
וזה הרבה יותר גרוע מכל דבר פיזי..