שחור לבן- להבה של קסם

ארמוס החזיק את הנר האחרון שהיה בחבילה בידו, ספק משחק איתו בין אצבעותיו ספק משאיר אותו עומד באוויר באיזון מדויק.
מידי פעם הוא היה מרחיף אותו באוויר, בודק את היכולות שעוד נשארו לו. היא הזהירה אותו שיבוא היום שבו הקסם ייעלם, ואז לא יישאר דבר בעולם בשביל אנשים כמוהם, שהם יהיו חייבים לרדת למחתרת, אך הוא סרב להאמין בכך. קסם תמיד היה, והוא לעולם לא ייעלם.
לאחר שווידה שאין אף אחד בקרבת מקום הוא הביט בנר שבידו ארוכות, ואז הלהבה נדלקה. היא היתה צבועה בכחול בוהק ויפהפה, יותר יפה מכל צבע אחר שראה בחייו.
הוא היה מוקסם.
"ואוו, איזה צבע!"
ארמוס יצא מין הטראנס שבו היה שרוי והביט בילד שעמד מולו. הוא היה נראה לא יותר מבן שמונה, אך בזמן האחרון ארמוס התקשה לזהות גילאים של ילדים. אולי זה בגלל הדעיכה של הקסם.
הוא הביט בו בשעשוע ואז הרחיף את הנר. אין טעם להסתיר את זאת ממנו עכשיו, הרי שהוא כבר ראה.
עיניו של הילד נפערו בפליאה והוא התקרב לעברו עוד יותר. שערו המקורזל הסתיר מעט את עיניו והוא בכל פעם משך אותו אחורה, אך עיניו בכל זאת נשארו ממוקדות על הלהבה.
"זה קסם, נכון? זה כזה אדיר!"
חולשה חלפה בגופו של ארמוס, והלהבה הבהבה למשך כמה שניות, מאיימת להיכבות. הוא לקח כמה נשימות עמוקות, מייצב את עצמו. רוח חזקה נשבה מין העצים שהיו בקרבתם, אך הנר בכל זאת נשאר דומם.
"ילד, מה אם הקסם היה נעלם? אתה חושב שזה יכול לקרות?" זה היה פתטי לשאול אותו שאלה כזאת, חשב בינו לבין עצמו, שמה כבר הוא יודע על קסם?
פניו של הילד הרצינו. "קסם לא יכול להיעלם, אחרת איך העולם היה ממשיך לנוע? אני חושב שלמרות שרבים לא מאמינים בזה, קסם תמיד היה קיים, ובכל דבר שאנחנו עושים יש זיק שלו. הוא שומר על הכל חי ונושם. זה יותר מסתם משחק רחוב שאנשים "המציאו"- " הוא עשה באוויר מרכאות עם אצבעותיו. "-זה עולם שלם שחופף לעולם שלנו." הוא עצר שנייה מדיבורו והביט שוב בלהבה, שכעט רק הלכה והתחזקה. "למה, אתה חושב שהקסם יכול להיעלם?"
ארמוס צחק ונענע בראשו. "ברור שלא. תן לי לגלות לך סוד- אם תאמין חזק חזק אז הקסם לעולם לא ייעלם." ואז קול "פוף" חזק נשמע וארמוס עצמו נעלם, כשהנר עוד נשאר עומד באוויר ודולק.