הייאוש

הייאוש, או בשמו האחר, היום, התחיל. קמתי לאטי מהמיטה, בלי שום חשק לקום, כי לקום אומר להתחיל את הייאוש הזה.
צחצחתי שיניים בזעף, לבשתי את הבגדים הכי רגילים שהיו לי כי לא הייתה לי מוטיבציה להשקיע, אכלתי בלי להנות מהאוכל, ויצאתי מהבית, לעבודה המשעממת והמייאשת שלי.

נכנסתי לאוטו, נסעתי בקצב יחסית איטי שכן לא היה לי שום רצון להגיע לעבודה.
השמיים היו אפורים באותו היום, וכנראה שהם נראו לי אף יותר אפורים בגלל איך שהרגשתי באותו היום, שזה גם איך שאני מרגיש כל יום.

הגעתי לעבודה המשעממת והמייאשת שלי. עשיתי שוב, את אותו דבר משעמם ומייאש שאני עושה כל יום, עם אותו פרצוף חמוץ שאני עוטה תמיד כשאני עושה את זה.

הגיעה הפסקת הצהריים. ישבתי לבדי, שכן לא טרחתי לנסות להתחבר עם אנשים במקום הזה שאני כל כך שונא. אכלתי, שוב פעם בלי להנות מהאוכל.

ואז פתאום ראיתי בחורה שלא ראיתי קודם יושבת לבדה, בשולחן יחסית קרוב אליי. הנחתי שהיא חדשה בעבודה הזאת.

והיא הייתה יפהפייה. מכף רגל ועד ראש, היא הייתה פשוט מושלמת. שיערה השחור גלש על כתפיה, ועיניה היו כחולות, מסוג העיניים שאפשר לצלול לתוכן.

אני חייב להגיד שאפילו בתור בנאדם מיואש כל כך, לראות את הבחורה הזאת עשה לי משהו, אולי איזה כיווץ קטן בלב. אולי אפילו לא כל כך קטן.

ואז קרה דבר משונה מאוד. היא שמה לב שהסתכלתי עליה, ככל הנראה כי עשיתי את זה לאורך לא מעט זמן ובאופן יחסית גלוי.
ואז היא חייכה אליי. אני לא זוכר מתי הייתה הפעם האחרונה שבחורה חייכה אליי לפני הפעם הזאת, אבל אני בטוח שעבר בין הפעמים הרבה מאוד זמן.
בתור אדם מיואש כל כך, לא הייתה לי הצלחה מאוד גדולה עם נשים. למעשה, לא הייתה לי בכלל. הייאוש גרם להן להתרחק ממני.
אבל כנראה שהיא לא הרגישה את הייאוש, או שהוא לא שינה לה.

לאחר כמה שניות טובות, החלטתי לחייך אליה בחזרה. החיוך יצא אולי קצת מאולץ, שכן חיוך הוא לא מהדברים שאני מרבה לעשות, בתור בנאדם כל כך מיואש.

משהו משך אותי בבחורה הזאת. התחלתי להתקדם לכיוון השולחן שלה. הרגשתי כמעט כאילו לא שלטתי בהתקדמות הזאת, כמעט כאילו הרגליים שלי זזות מעצמן.

ואז התיישבתי לצידה.
"שלום" אמרה, שוב עם חיוך.
"שלום" אמרתי. הפעם עם חיוך קצת פחות מאולץ, כי אולי התחלתי עכשיו לעשות את הדבר הזה, חיוך, קצת יותר. ואולי, אבל רק אולי, גם התחלתי להיות בנאדם קצת פחות מיואש.