רודין 2 קטע מרומן בכתיבה
קטע מרומן בכתיבה
רודין 2
האם לקחתי בחשבון באותו בוקר של פתיחת העונה החדשה שהיא עלולה להיות גם האחרונה? אנשים לא לוקחים בחשבון אפשרויות פאטליות כאלו, בטח לא נשים כמהות שזה עתה נעורו משינת החורף שלהן. אבל היה משהו בפתיחת העונה הזו שלא היה באחרות, משהו שונה במהותו. הבנתי את זה כבר במרומי המגדל שמשקיף על כול עמק יבניאל בו פגשתי לראשונה באיש בו בחרתי. יחד הבטנו יחד עד האופק "תראה" אמרתי והצבעתי אל עבר השדות הרחוקים "הנה שם רצה איילה, בורחת מהציידים, והיא כול כך יפה ומבוהלת" הוא חבק את מותני מאחור, ונצמד אלי. "אבל הציידים משיגים אותה, ויורים בה, והיא מתה. וזה כול כך יפה ועצוב באותו זמן" איני חושבת שהבין שם שהוא האיילה אבל את המצופה ממנו הבין גם הבין. כול אותו לילה פרקתי את הערגה שנצברה בי כמו שלא עשיתי זאת באף אחת מפתיחות עונה בעבר. אולי זה היה הזמן הרב שערגתי למגע, או המגע שננגע בדיוק כמו שנדרש, אבל כול אותו לילה לא חדלתי לינוק מצוף האהבה, וכשהשתרעתי לבסוף תשושה בזרועותיו כבר עלה האור בחלונות.
יש אהבות שנכתבות בשמים, והן שניצתות הכי מהר, כמו רק המתינו לרגע בו יגיעו המאוהבים אל רגע הפגישה שלהם. כזו הייתה אהבתי החדשה התמסרתי לה בכול לבי. המיקום שבחרתי לכך – "בית האלות" בית מידות פרטי במעלה יבניאל, שמשמש גם לסדנאות רוחניות, עליו התנדבתי לשמור בזמן שבעלת הבית, אלה בכירה, יצאה להעביר סדנא כלשהי בחו"ל הוא כלל סלון ענק שהתחבר אל מרפסת תלויה מעל נוף עוצר נשימה, מטבח מאובזר, וכמה חדרים לאירוח. הבית היה ריק, כולו לרשותנו, הסתובבנו עירומים ותיננו אהבה בכול פינה. כשהיינו רעבים היינו מכינים לעצמנו משהו, או יוצאים לאכול בחוץ, כשהיינו עייפים נרדמנו זה בזרועות זו רק כדי להקיץ אל סיבוב נוסף של פלא אהבתנו. נדמה שהכרנו בליל כלולותינו ושהימים הראשונים ביחד הם ירח הדבש שלנו. אהבתנו קרנה כך שכול מי שפגש בנו הבחין בה מיד. פתיחת העונה, שהייתה אמורה להמשך עד שובה של בעלת הבית מחו"ל, סרבה לגווע ביום שנפרדנו בדמעות זה מזו, מבטיחים לשמור על קשר. הוא נשבה בי והיא נשבתי במילים המתוקות שהיה משגר לי באימייל מדי יום.
"חביבת אלבי" כתב,
"עכשיו בוקר יום שישי הראשון מאז נפגשנו.
וככה אני סופר את הזמן מאז שנפרדנו –
היום הראשון בלעדייך, השני, השלישי.
יום מערים על יום את הגעגוע של קודמו,
מוסיף עוד משקל, מכביד במתיקות-מרירה.
אני מחפש את חיבוקייך באוויר שעוטף אותי
ובדמויות הנשים שחולפות על פני באקראי,
הן כולן את ואף אחת לא"
איך הרשיתי לעצמי לאבד שוב את ראשי באהבה?, זה היה מתוק אל נכון, אך זו לא הייתה דרכי, הניסיון שצברתי משך השנים בהן טרחתי להכיר מקרוב את האהבה לימדו אותי להיזהר בה. בכל פעם שנכנעתי לה מצאתי עצמי לבסוף מתוסכלת ומותשת, נגזלת ומנוצלת, בצדק או שלא. היה משהו מיוחד באהבת האביב הזו, משהו שהיה גדול משנינו, משהו שנקשר לאיחוד הזה שבין אברי האהבה שלנו, שהתנהלו, כך נדמה, במציאות משלהם, בה גם אני וגם אהובי היינו רק כלים שנוצרו סביב אברינו האינטימיים כדי לספק להם אפשרות להפגש שוב,
איך הרשיתי לעצמי לחלום שוב?, וגם זה היה מתוק אל נכון, להאמין שוב, לרצות שוב שהדברים יקרו נכון, כמו שראוי להם, שאזכה בכול שאני מאחלת לעצמי, ובראש ובראשונה ילד פרי בטני, הזמן הביולוגי תיקתק ותיקתק, והגורל, כן, גם הוא אוהב לצחוק, ולתת לבני האדם את שהם מבקשים רק בכדי להראות להם עד כמה הם לא רצו באמת אם היה צורך לבקש. כך קרה שתפילותי נענו, ולאחר שבועיים של בטוח לא בטוח, נבדק העניין באופן מקובל ולראשונה בחיי התבשרתי רשמית כי בבטני ניצת סוף סוף אותו הריון מיוחל. "אהובי" כתבתי לו בהודעה לטלפון "זה היום הכי מאושר בחיים שלי, ואני לא רוצה שהוא יעבור בלי שאני כותבת את המשפט הזה"
תגובות (0)