נשמות מותאמות ~פרק 2~

אני נשענת על קיר המחששה ומעשנת את הסיגריה הדרושה,בזמן שאני מתכתבת עם חברה.
אני מרגישה את הנוכחות של בן אדם לידי,בן אדם שמריח טוב.
אני מרימה טיפה את ראשי ומסתכלת על פניו הנעימות של טום.
״אפשר לעזור לך?״ אני שואלת,קצת בחוסר רוח.
״השאלה היא,אם אני יכול לעזור לך.״ הוא מחייך חיוך עקום,כרגיל.
״לא תודה,אני בסדר כרגע,אבל אזכור לפנות אלייך כשאני אצטרך משהו.״ אני זורקת את הסיגריה וחוזרת למסך,מצפה לעזיבתו.
הוא לא הולך. מפתיעה.
״את יודעת לעשן זה לא בריא.״ הוא אומר ואני מחייכת.
״יאללה טום טום,אבא שלך לא אמר שאתה צריך להשגיח עלי,זה בסדר אם לא תהיה תקוע לתחת שלי.״ אני נעמדת ישר והולכת.
״אני עדיין לא צמוד לתחת שלך,אבל תהיי בטוחה שאני יהיה.״ הוא אומר לגבי ואני מיד מסתובבת.
״אתה רוצה שאני אלך להגיד לאביך האהוב שככה אתה מדבר לנשים?״ אני מתעצבנת,אבל בתוכי נהנת מהשיחה וממילותיו הגסות.
״הוא זה שרצה שאני אשגיח עלייך מריים.״ הוא אומר בטון שחקני.
איך אני שונאת שקוראים לי מריים.
״דבר ראשון,אל תקרא לי מריים בחיים. דבר שני,הוא אמר שתשגיח עלי בלימודים.״ אני מתנשפת מחוסר הנשימה.
הוא לוקח כמה צעדים קדימה עד שחזו קרוב מאוד לשלי ומפנה את ראשו טיפה למטה,בגלל שאני נמוכה.
״דבר ראשון מריים,הוא ביקש ממני להשגיח עלייך כל הזמן. דבר שני,יפה לך משקפיים.״ הוא מחייך אלי והלב שלי כמעט יוצא מחזי.
״למה כל כך חשוב לך לקרוא לי מריים?״ אני מרימה את גבותי ומציבה את ידי על מותני,מעוצבנת. השם הזה מזכיר לי זכרונות שניסיתי להדחיק.
״כי זה השם שלך.״ הוא אומר לי משושע.
״אל תקרא לי ככה ואל תשגיח עלי,אין לי כוח לזה,אני יכולה להיסתדר לבד.״ אני נכנסת לבניין.
איכשהו אני יודעת שהוא בוהה בתחת שלי בחצאית,מפתיעה.