זאבים – מעקב

עכשיו שיש להם גור בבית, דילן משתדל לעבוד כמה שיותר שעות. הוא לא המפרנס היחיד ב'בית', אבל בכל זאת הוא מרגיש אחריות כלפי המצב הכלכלי והנוחות של כולם, בעיקר מהיותו אחד מהראשי צוות של הבית.
הוא יצא מהבית בשעה מוקדמת. אף אחד לא היה ער, אולי חוץ מווילס, אבל כולם ידעו שזה רק בגלל נדודי השינה החזקים שתוקפים אותו מידי פעם.
נו טוב, אף אחד לא אמר שלהיות זאב לא מגיע אם תופעות לוואי.

הוא התחיל את המשמרת הראשונה שלו. כשהוא יצא לרוקן את הזבל, הוא שם לב לדמות ברונטית גבוהה מביטה בו. האישה לבשה שמלה כחולה קצרצרה ונעלי עקב שחורות וגבוהות. שערה החום היה מסולסל בקצותיו כל הדרך עד לכתפיה. מבטו נח עליה בדיוק שנייה, לא מתעכב יותר מידי.
"מה, אני לא מתאימה לך?"
דילן נעצר, מופתע מהשאלה הלא צפויה. הוא לא חשב שהיא תפנה אליו.
הוא הסתובב. "סליחה?"
"מה, אתה לא מזהה אותי?" היא שאלה ועפעפה בעיניה. דילן ניער את ראשו לשלילה, לא מבין למה הוא בכלל ממשיך לשתף פעולה עם האישה המוזרה הזו.
"אני עובדת בחנות ממש ליד, שם-" היא הצביעה לכיוון החלון הקרוב של החנות שממול. "-אני צופה בך בכל פעם שאתה יוצא החוצה. עובד קשה, רואים. מה, לא תבוא לאיזה ביקור קטן, בשבילי?" מנימת קולה ודבריה דילן הבין שהיא מנסה להתחיל איתו, ולא נראה שהיא הולכת לעזוב אותו לזמן הקרוב.
"תשמעי, אני חייב לחזור לעבודה," הוא התחיל לומר תוך כדי שהסתובב חזרה לדלת, נמנע מקשר עין איתה. "וחוץ מזה, אני תפוס." הוא מיהר לסגור את הדלת אחריו ונשען עליה, מתנשף.
זה הולך להיות יום ארוך.

וכך היה.
בכל פעם שהוא יצא החוצה הוא ראה אותה, מביטה בו עם עיניה הבורקות וריסיה הארוכים, מחייכת לעברו במתיקות שפתיים ומנפנפת בידיה. הוא הנמיך את מבטו בכל פעם ולהתנהג כאילו שהוא אינו רואה אותה שם, אך זה היה ברור שהיא מודעת לכך, ונראה שהניסיונות שלו רק הלהיבו אותה להמשיך.

המשמרת האחרונה שלו הסתיימה מהר, בהתחשב בעובדה שלא היה זבל שצריך להוציא. הוא החליף לבגדיו הרגילים כשהרעיון לצאת דרך הדלת הקדמית עלה במוחו. הברונטית ההיא וודאי מחכה לו בסמטה, כך שיהיה לו יותר קל להתחמק ממנה אם ייצא מקדמת החנות.
לאחר סבב של ברכות "לילה טוב" ו"להתראות" דילן פתח את הדלת ויצא החוצה. אוויר הלילה היה קריר, דבר שלא הפריע לו אך בכל זאת הוא שפשף את זרועותיו כדי שזה לא יראה מוזר; אחרי הכל, הוא הסתובב עם חולצה קצרה ביום שבו החזאי אמר שעלול לרדת גשם.
לאחר הליכה של חמש דקות, חושיו אמרו לו שהאישה הברונטית עוקבת אחריו. הוא השתדל שלא להביט אחורה כדי לא להסגיר את העובדה שהוא יודע זאת.
אי אפשר להתחמק ממנה!
דילן פנה לכל מיני סמטאות ופניות שהובילו אותו ספק למבוי סתום וספק הוליכו אותו במעגלים. הוא לא היה יכול לפנות אל הכיוון של ה'בית' עד שיהיה בטוח שהיא הלכה.
אסור שהיא תעקוב אחריו גם לשם.
ואז עלה לו רעיון.
הוא חצה את הכביש ופנה אל עבר חנות תבלינים שראה מרחוק. אם יש משהו שהוא יודע עוד לפני שהתחיל להקשיב בשיעורים של קאמי זה ניטרול מעקבים. ריח יכול להיות דבר חזק מאוד בשביל מעקב, אך הוא גם יכול לשמש כדי להתחמק מאנשים.
לאחר כמה סיבובים בחנות הוא מצא קופסאת פח שהיה בתוכה אבקת קפה. הוא פתח אותה ולקח מעט מין האבקה, ומרח בה את ידיו. בדיוק כשהוא שמע את פעמון הכניסה מצלצל ומודיע לו על כניסתה של האישה אל החנות, הוא חמק החוצה דרך הדלת האחורית, מתמזג כמה שאפשר עם הצללים ומשתנה לצורתו הזאבית, מתחיל לרוץ כל הדרך אל ה'בית'.

"אחי, איפה היית?"
בדיוק כשהוא נכנס ל'בית', תפס אותו אחד הנערים הבוגרים, עוד לפני שהוא הספיק בכלל להעיף מבט סביבו. "היית אמור לשמור על הגור היום, זוכר? יש לך מזל שכמה מאיתנו נשארנו כאן היום והצלחנו לחפות עליך. אני מבין שאתה עובד קשה, באמת, אנ'לא מזלזל בך, אבל אתה חייב להודיע על איחורים כאלה! מה אם הגור היה נשאר לבד עד שקאמי היתה חוזרת? היא היתה חוטפת איזה התקף או משהו…" הוא הפסיק לדבר כשראה את פניו של דילן מחווירות. זה באמת היה תורו לשמור על הגור. הוא שכח מזה לגמרי.
הכל בגלל האישה ההיא!
"מישהי עקבה אחרי היום. אני לא יודע איך, אבל נראה שלמרות כל הניסיונות שלי היא בכל זאת הצליחה למצוא אותי איכשהו. זה היה מפחיד, אני אומר לך. עד שלא נכנסתי לחנות תבלינים ושפשפתי את ידיי בקצת אבקת קפה היא לא עזבה! אני חושב שהיא יודעת משהו עלינו."
הנער נאנק. "אולי היא רצתה לבדוק אם אתה באמת זאב, כדי שתוכל לעזור לה. אולי היא זאבה, כמו קאמי!" הם עצרו לחשוב על זה לשנייה, ואז דילן נענע בראשו לשלילה.
"אין מצב. אם היתה קיימת עוד זאבה כמו קאמי מישהו היה יודע; היא במיוחד היתה יודעת. זאבות יכולות למצוא אחת את השנייה."
"איך אתה יודע את זה?" מבט מבולבל עלה על פניו של הנער. חוץ מקאמי אף אחד לא ממש ידע איזה הישגים יש לזאבה, או עד כמה מחודדים החושים שלהן, אבל דילן זכר שהיא סיפרה לו פעם שהן יכולות לזהות נקבות אחרות כדי שהן לעולם לא יהיו לבד.
"בו רק נאמר שפעם היו חיים ביער הזה זאבים אמתיים." דילן סיים והם הניחו לנושא. לכמה רגעים היתה ביניהם שתיקה. דילן נעזר בה כדי לחשוב מה לעשות עכשיו.
"איפה קאמי?" עיניו הבזיקו לעבר הספה, מקום מרבצו הקבוע של ווילס. הוא לא היה שם, כך שדילן תהה עם הוא איתה.
"היא ישנה עכשיו. התינוק נמצא בלול הקטן אצלה בחדר. למה?"
טוב, אז כנראה הוא פשוט נזכר שיש לו חדר אמיתי בקומה למעלה.
"לא משנה. תודה שחיפית עליי גבר, אני חייב לך." הוא טפח על כתפו וזיק קל של חיוך הופיע על פניו. הנער נשאר לעמוד שם, המום.
דילן עלה אל חדרה של קאמי. הדלת לא היתה פתוחה, אך לא לקח לא הרבה זמן כדי לפרוץ אותה ולהיכנס פנימה. קאמי ישנה בשלווה. הא בטח היתה מותשת מכל היום הארוך שהיה לה.
הוא חלץ את נעליו ונכנס מתחת לסדינים לצידה, משתדל שלא להשמיע שום רעש כדי שלא להעיר אותה.