הפנוכו

הבפנוכו
(סיפור קצר מאת יורם מלמן)

ממש כשהייתי בשלבי ניעור אחרונים, רגע לפני שידי נשלחה לסגור את הרוכסן – הבחנתי במבטן. לא פחות מארבעה זוגות עיניים ננעצו בי:

הקיצונית מימין – עם המבט הביישני; הצמודה לה משמאל – בעלת ארשת הפנים המיסתורית; הגדולה לידה – עם העיניים הסטלניות; והאחרונה בשורה – חרושת דאגות.

לרגע קפאתי. נשמתי נעתקה. עצמי נזף בי: "שנים שאתה משתין כאן ואף פעם לא ראית? ארבעים ס"מ מהעינים שלך. עד כדי כך חמורה הפרעת הקשב והריכוז שלך?"

"די", ביקשתי מעצמי. "שחרר, זה שאתה מיסר את עצמך לא אומר שאתה חייב לייסר גם אותי. ההצלפות האלה לא ממש מקדמות".

ביקשתי לשנות גישה. החלטתי ליישם על המצב את טכניקת "מתן פרשנות שונה למציאות" אותה למדתי בסדנת "חדר כושר לאושר": "טוב שעכשיו שמתי לב אליהן" עניתי לעצמי, "תאר לך שגם הפעם לא הייתי רואה אותן? מזל שכעת סוף סוף הבחנתי בקיומן".

סקרתי אותן מימין לשמאל וכמו כדי להכות על חטא אי האבחנה, ביקשתי להתעמק בהבדלים הקיימים בינהן: מבט העיניים; מתאר הגבות; עובי השפתים; צורת הריסים; מבנה האף ; הצבעים הניבטים – מכל אחת ואחת מהן.

על אף שכעת, ניסו להתחמק, כאילו ממש נתפסו על חם, מבטנו בסופו של דבר הצטלבו:

הבישנית השפילה עיניה ומילמלה: "המבט שלך מביך אותי"; המיסתורית השירה מבט ולחשה: "אתה לא יודע מה שאתה לא יודע, עד שאתה יודע"; הסטלנית עם עיני "הדיויד באווי" שלה נעצה בי מבט מסתלסל: "חיים רק פעם אחת, יום שעובר לא חוזר, אז יאללה בוא נעשה שמח"; ורק הדאגנית הצטנפה לה מכונסת בעצמה, לוחשת לא לוחשת לי : "די כבר עם הגישה החיובית "הניו אייגית" שלך, בלי תרופות זה לא ילך".

"מה זה שקשוקת השטויות האלה" שמעתי בת קול פנימית מצליפה בי. "יאללה" שאגתי לעצמי, גם כן חבורת בבושקות מטומטמות , חושבות שאם עד עכשיו לא הבחנתי בהן , הן ישחקו לי אותה "הארד טו גט" . תיכף אני פותח כל אחת ואחת מהן, מרים להן את הראש, מציץ פנימה ומתחיל לראות את הבפנוכו שלהן.

הושטתי את ידי למסתורית, סובבתי בזהירות את מחצית גופה העליון. רגע לפני שהרמתי אותו, חלפו בראשי מחשבות מסוג "החתול החי המת של שרדינגר" : אולי הבפנוכו שלה קיים כגל אנרגתי בו מתקיימות מציאויות שונות בו זמנית? אולי עצם ההצצה שלי פנימה לתוכה, עשויה לשנות את שקיים בה? אולי יחסי הגומלין ביננו הפוכים והבבושקה היא זאת שצופה בבתוכו שבי?
בעודי מהרהר בתהיות שעלו בי, שמעתי בת קול חרישית מהדהדת לי: "השאלה היא עד כמה רחוק בתוך הבפנוכו אתה באמת מוכן להגיע….? השאלה היא עד כמה רחוק…."

"די כבר", השתיק אותי עצמי, "המחשבות המטורללות האלה לא ממש קידמו אותך עד היום. הזמן הולך רק קדימה ואם יש שם משהו בחלל הפנימי של הבבושקה, שום התבוננות תודעתית שלך לא תשנה את שממימלא כבר קיים שם. עם כל הכבוד לשגעון הקוואנטי שאחז בך – החיים לא ממש עובדים ככה".

המשכתי להפריד את מחצית גופה העליון של הבבושקה המסתורית, משל הייתי מפרק מוקשים זהיר, הרמתי את ראשה בזהירות, הצצתי פנימה עמוק לתוכה, חושש להישאב לתוך החור השחור המאיים שבפנים ואז…. ברגע שבין השאיפה לנשיפה, בתווך שבין המחשבות, מבעד לערפיליות של קשתות בוהקות, היא התגלתה לי במלוא תפארתה:

היא שכבה שם שנים, כומסת את צפונותיה בינות דפנותיה, מחביאה את עברה , מתביישת בצורתה, כופרת בזהותה. שנים שלא נפתחה, שלא ננגעה , שלא נישאה. עברתי לידה יום יום, ידעתי, לא ידעתי על קיומה. הכרנו בחטף, התראנו רק פעמיים. בפעם הראשונה, היה זה זמן קצר לפני מלחמת יום כיפור, עת הייתי כבן שבע. בדיוק אז עברנו מדרום ת"א לדירתנו החדשה בצפון העיר . ראיתי אותה אז בחטף . מאז היא שכבה שם בודדה , בחשיכה מוחלטת , בין שני הפתחים ממש באמצע , מוסתרת היטב, בלתי נגישה, בלתי מושגת. מיקומה לא היה מקרי, היד האחרונה שנגעה בה , דאגה היטב להסתירה, מתוך הבנה שקירבה לאופק הארועים שלה, עלולה לסכן את המתקרב אליה.

המפגש השני איתה, היה ארבעים שנה לאחר מכן, במהלך פינוי דירת הורי, לאחר פטירתם. כשעל ראשי פנס ראש מאיר, זחלתי אליה, משל הייתי כורה פחם, מגשש דרכי באפילה, מרגיש כאילו כח נסתר במבוך אין סופי שואב אותי אליה למפגש שתוצאתו נקבעה בעתיד כלשהו. מתחתי את גופי כדי לגשר על הסנטימטרים הספורים שהפרידו ביננו. ואז.. אז נוצר ביננו המגע, שנים כה רבות אחרי שאבי המנוח הניח אותה שם במרכז הבוידעם, שוכבת על צידה, כצוללת השקועה במצולות המבקשת להסתיר את סיפור העלמותה.

משכתי אותה אלי. מיד הרגשתי את מצבה הרעוע. יחד עם זאת, אי אפשר היה שלא לחוש את העוצמה החבויה בה. גררתי אותה לפתח היציאה ורגע לפני שהגחנו היא לחשה לי בקול חושני : "יבוא יום ותפתח אותי, יבוא יום ותפתח אותי….."

היא היתה ממש כפי שזכרתי אותה, חומה ומרופטת, על גבול המתפוררת, ממש כמו בסרטים האלה של קלוד לנצמן על ניצולי שואה ששרדו, האוחזים מיזודה האוצרת את מעט מטלטליהן ביום שאחרי. עם זאת, היא עדיין שימרה על דפנותיה. ציריה החלודים – כצירי שערי טירה עתיקה; ידית נשיאתה – עקומת גאוס לתפארה; זויות פינותיה – מחוזקות כהלכה; והיא כולה – מנהרת זמן מרובעת; תמיד ידעתי שיבוא יום ואפתח אותה. איפשהוא, גם היא ידעה.

וככה , ביריעת קודש, אחזתי בה, מסרב לפתוח אותה, כאילו חושש מהרגע הזה , שמה יתגלה בבפנוכו שלה מציאות לא פתורה, רובד נוסף של התמודדות, אולי מפתח לפתרון התעלומה … שאולי בכלל צריכה להישאר בלתי פתורה.

המגע הרגעי הזה שנוצר ביננו, הרטטים העדינים שעברו בין אצבעות כף ידי לידית נשיאתה , גרמו לי לחוש, באותו הרגע, את אותם אלה שבאו עימה במגע, למן רגע היוצרותה, שמונים שנה לפני כן: הפועל בבית החרושת בגליציה שמיסמר את דפנותיה וחיזק את פינותיה ; הזבן בחנות התיקים ברובע היהודי בזקופניה שהציג אותה בחלון הראווה ; ואת … את היד הקטנה של אמי בת העשר שנשאה אותה לבדה – מבלי לדעת את תלאות הדרך הצפויות לעבור עליהן, בעולם העומד להתהפך סביבם.

"שוויא" שוויא" לחש לי עצמי .

אחר כבוד, הסעתי אותה למקום מישכנה החדש, במחסן ביתי שבשרון. השכבתי אותה, שם, פרקדן, למרגלות הסמובר שלקחתי מדירתה של סבתא "סוניה" עליה השלום.

וככה היא נשכחה לה שוב בתהום הנשיה. שוכבת לה בהמתנה. מסתירה בינות לדפנותיה כמוסות סוד.
עד ….עד לרגע הזה שאשתי הסתכלה לי בחום שבעיניים ושלחה לי עוד אחד מאותם מבטים מזירי אימה. כזה שלא נותן לך ברירה, אלא להבין, כי אם לא אצא מאזורי הנוחות שלי , אזי הפרק על תולדות משפחת גרינשפן – אמי המנוחה – לא יהיה בעבודת השורשים שבתי מכינה.

זה היה הרגע שגרם לי להיזכר בה שוב. נחוש בדעתי לנצל את חלון ההזדמנויות הצר שנפתח לי וסוף סוף להתוודע אליה, כמו שצריך.

וככה, בהפסקה שבין איסוף החומר לכתיבה, בהפרש שבין האספרסו לתה היסמין, במפגש הזה עם הבפנוכו …התוודעתי לתיבת התהודה שלה.

הם שכבו שם בתוכה כל השנים. מוגנים על ידי דפנותיה, מוסתרים ע"י שקית מהוהה , שכיסתה על מעטפה גדולה בתוכה הם היו חבויים: הם היו בכתב ידו המקורי – חלקם בפולנית רובם בעברית – של סבא שלמה, שכל פעם שאמי הזכירה את שמו, דמעות זלגו מעיניה, באופן שטלטל את נפשי .

וממעל, ריחפה תעלומה לא פתורה , על אותה תאונת מטוס מיסתורית, שאירעה באיטליה, ממש עם קום המדינה, בה מצא את מותו, שנים ספורות אחרי שנפרד מבתו היחידה בתחנת הרכבת בבודפשט, רגע לפני שה…ימח שמם פלשו לשם.

בידיים רועדות שלפתי את המכתב הראשון,זה שנכתב בסיום המלחמה והתחלתי לקרוא :

" בתי היקרה היחידה!

היום קבלתי את מכתבך הראשון אחרי שנתיים וחצי מאז שנתפרדנו בבודפשט בתחנה! התאבי לדעת מה הרגשתי בשעת קריאתו? זאת אי אפשר לתאר! שמחתי מאד! אבל השמחה היתה מהולה במעט תוגה. בעיני זלגו דמעות. פניך בתמונה עוד רזים ודלים וטרם שבת לאיתנך. ניכרים בהם סימני נדודיך שעשו את שלהן. אבל נשכח הכל , ונשמח! תהילה לאל שהינך בארץ ישראל בריאה ועליזה. התזכרי עוד כשהית קטנה סיפרתי לך אודות ארץ ישראל ותארתי לך את יופיה.
…בזמן האחרון חזרתי לעיר מולדתנו , הלכתי בשווקים וברחובות אבל לא פגשתי אף אחד. כולם נהרגו : הדוד חנינא, דודה רודל, ובניהם דוד וסאלושיה. רק פעם אחת פסחתי על סף ביתנו ותו לא!…"

כפרפר המרחף מפרח לפרח, ריפרפתי ממכתב למכתב. כולם בכתב ידו של סבא שלמה הכותב , לבתו הקטנה את קורותיו למן רגע פרידתם ומייחל לפגישתם המחודשת בארץ ישראל. כמו פקעת סודות המקלפת את גלדיה לאיטה, נסחפתי למערבולת שמשכה אותי עד מכתבו האחרון, זה שנכתב ימים ספורים לפני שעלה , על מטוס הדקוטה שהמריא משדה התעופה בחיפה לנסיעה שממנה לא חזר ושאת צפונותיה לא נדע: "…בתי היקרה שלי…משאלותייך שנשוב ונגור יחד בת"א יתגשמו מיד לכשאחזור מנסיעתי הקרובה, רק עוד קצת סבלנות…"

ובסמיכות מקרים בלתי מוסברת, ממש עם תחילת עבודת השורשים , פורסמה פתאום באתר משרד הבטחון חידה אליה צורף תצלום : "השלט המופיע בתמונה זאת המצולמת ב"ארבטריו ארגנטיו" שבטוסקנה מוביל לאתר ההנצחה שליד המנזר, מישהו יודע על מה מדובר?"

ומשם, פיסות הפאזל החלו להערם, פיסה אחר פיסה:

אנדרטת ההנצחה הנסתרת למרגלות עץ הדובדבן ליד המנזר בטוסקנה. שמות שמונת הנוסעים החרוטים עליה; תמונות שרידי המטוס המרוסק ביער; צילום מטקס האשכבה שערך משמר הכבוד של הצבא האיטלקי; המודעה בעיתון "דבר" על הגעתם ארצה של ארונות הנספים.

ורק פיסת פאזל אחת נשארה חסרה, מתנדנדת במקום לא ידוע, מחכה למוצאה: מה הביא את היהודי הזה, לעלות על אותה הטיסה, זמן קצר אחרי שזכה להגיע סוף סוף לארץ ישראל, אליה כה נכסף ולפגוש בה את בתו היחידה אותה לא ראה? מה היה לו דחוף לחזור ליבשת ההיא שהפכה את חייו?
ורק קצה חוט ששכב בירכתי המיזוודה, בדמות מסמך שקיבל משירות הריגול הנגדי הסוביטי למטרת תפיסת צוררים – עשוי אולי להוות את המפתח לחוליה האחרונה.

הרמתי עיניי והתבוננתי בסטלנית. סובבתי את ראשה והפרדתי אותו מגופה . כמו ג'ני היוצאת מבקבוק , הגיחה ממנה דמעה שקופה. בתוכה שכבה אמי המנוחה. זוג עיניה הכחולות התבוננו בי.
"למה לא סיפרת?" לחשתי לבבואתה. "איך יכולתי" ענתה הדמעה. ובתווך שבין שאלה לתשובה קראתי: " אני כותבת יומן זה למען ידעו מה עבר על נפשה של ילדה קטנה …."
הברגתי חזרה את ראשה של המסתורית וחיברתי אותו לגופה. התבוננתי בה. קול שירה חלוש נשמע:
" נטשתי דרך המלך, נתיב הרבים,
לחפש שבילי הנסתר בעבי יערים.
אדד בארץ עפתה, ארץ שחור ומגור,
מבקש את השחר, מתחנן אל האור.
מה רבו אבני נגף, חתחתים ומכשול
בחפשי את הדרך, בבקשי המשעול.
כמונה נתיבתי, מעיני היא נסתרת;
עד יגיר לו אור מאחרי אופל קודר:
זהר שבעת הימים, אש הסנה הבוער.
ועפעפי שחר יהלו נתיבתי,
יפתרו לי הרז, יגאלו חידתי.
חידת חיי היא הגנוזה במיסתרים,
אכולת רקב ימים, רווית אשמנים.
עליה פרשת מהמלת מסלות
ואהי נע ונד בארחות עקלקלות.
עד אמצא שביל הפז האחד, האלמוני,
בו ינחני הרוח אל סיני שלי.

הרמתי את עיני והתבוננתי מבעד לחלון. בתוך קשת צבעונית החוסה תחת צילו של ירח מחייך בדמות סבי – הציצו אלי פניה הקורנות של אמי.

רכסתי את רוכסן מכנסי.

יצאתי.

המציאות דייקה את עצמה לדעת.

והבודהא הקטן שבי חייך.