זה לא השם זה המותג

תודה. אחרי הכל באמת היה לי כיף איתכם. אתם קצת מוזרים, אבל… גם אני כזאת אז זה בסדר. היה לי את הזמן הכי טוב בחיי איתכם. כשבאמת עשינו דברים שאנחנו צריכים לעשות. כשבאנו כל שבוע באופן קבוע בשעה קבועה למקום קבוע, שרנו וניגנו, ועשינו שיר מכל דבר, צחקנו על המציאות, רצינו למרוד בהכל, בכולם. רצינו להוציא שירי מחאות מכאן עד סוף העולם, רצינו לכבוש במות, לפרוץ החוצה, רצינו לעשות הכל. כל מה שחלמנו עליו יכול להתאפשר לנו אם רק נתמיד ונמשיך, ונתפתח ונתנסה. אני זוכרת את הרגע הראשון שלנו. ואפילו לפניו. זה היה בכיתה י', זה היה יום ראשון בשעה 12:20. נגמר שיעור ספרות והמורה בדיוק שחררה אותנו להפסקה. אחד מכם, האחד שהיה איתי בהרכב הקודם נכנס אליי לכיתה ופנה אליי בשאלה אם ראיתי את המודעה לפרוייקט מוזיקה חדש שתלויה בלוח המודעות. הוא הזכיר לי במה מדובר והציע לי ללכת היום לאודישנים עם כמה חבר'ה חדשים שהוא מארגן, כי ההרכב הקיים שלנו לא מעוניין. ההצעה הייתה מאוד מפתה. מכירים את זה שיש לכם הבזק הארה כזה? כמו שאנשים אומרים ששניה לפני שמתים רואים את החיים חולפים מול העיניים? אז כזה היה לי, אבל לא ראיתי את החיים חולפים מול החיים. ראיתי את החלום שלי ודמיינתי מה כבר יכול לקרות. "החלום שלי", חלום גדול, ענק, כמעט ובלתי ניתן להשגה. לכבוש במה. אבל לא סתם לעלות לבמה ולשיר את השירים שלי, שאנשים יעריצו אותי, ואני אחלק חתימות ותמונות. לחלוק את הבמה עם אנשים. גם לא סתם אנשים, אנשים שאני אוהבת. אנשים שאני אהנה להיפגש איתם בזמן הפנוי שלי ולעבוד איתם על הכל. אנשים שאני אהנה גם להיות חברה שלהם ולהיפגש איתם גם מעבר לחזרות. אנשים שהדינמיקה שלי איתם מעולה, ואנשים שאני יודעת שהם נכונים לי. אז דמיינתי אותנו כמו בסרטים, להקה שכולם בה חברים, כולם אוהבים אחד את השני, כולם מכבדים אחד את השני, שומעים את אותו סגנון מוזיקה ופשוט מבלים ביחד כל דקה אפשרית. זה גם חלק מהחלום. חשבתי לעצמי שאני יכולה להסתדר איתם, ואולי הם אפילו יהיו חברים שלי. הרי תמיד רציתי שיהיו לי חברים בנים. וכל זה עבר לי במחשבות בתוך שנייה. בהתחלה היססתי אבל ידעתי שאני כן רוצה לעשות את זה. שאלתי אותו מתי האודישנים. וזה התנגש לי עם איזה משהו שקבעתי אחר הצהריים. ניסיתי להתחמק מזה קצת ולראות אם באמת העניין רציני כדי שינסה לשכנע אותי לבוא. בסופו של דבר השתכנעתי. ביטלתי את התכניות שלי לאחר הצהריים והברזתי מהשיעור הבא כדי שנוכל לפחות להתארגן על שיר שננגן באודישן. הרי זאת הפעם הראשונה שאנחנו נמצאים בפורום כזה. אז מפה לשם הגענו לבית של המתופף, ואני לא ארחיב מה קרה בדרך ועד כמה מביך זה היה. התחלנו לחשוב על שיר קל שכולם מכירים. בסוף הגענו להחלטה, ניגנו אותנו פעם אחת עם שדרוג ורענון קל. אז הייתי צריכה ללכת, ונפגשתי איתם אחרי כמה שעות בדיוק בזמן לאודישנים. קיבלנו מספר והצטלמנו. התמונה הראשונה שלנו ביחד. כמובן שלא היה לי אכפת שיצאתי מזעזע. די התרגשתי. אני הולכת להגשים את החלום שלי. עשינו חזרה קצרצרה על השיר ונכנסנו לחדר המוזיקה. ביצענו את האודישן ובחדר שני אנשים קירחים, אחד לבוש בחליפה שחורה, גדול גופנית, נראה די מבוגר והשני חצי מגודלו חובש כובע קסקט וחולצה מכופתרת קצרה, ואיתם בחדר עוד אדם שנראה צעיר משניהם, שחום עור, מתולתל ושיניים גדולות. האיש שחבש את כובע הקסקט ישב מאחורי שולחן. רשמי. נכנסנו ואוטומטית כל אחד נכנס לעמדה שלו, ואני מאחורי המיקרופון. המתופף הזניק, 1…2…3…4… עוברות 8 תיבות ומגיע הזמן שלי לשיר. אני פותחת את הפה, הבוחנים אהבו את זה. אנחנו ממשיכים ואני שמה לב להבעות הפנים שלהם והם מרוצים. הגענו לקטע בשיר ששדרגנו. הוספנו סולו גיטרה והרמנו את השיר. הם התלהבו מאיתנו ממש. סיימנו את השיר ושאר החבר'ה יצאו החוצה. אני נשארתי כי הבוחן דיבר איתי. הוא שאל אם אני יודעת מה הפרוייקט עושה, וגם וידא שאנחנו באמת מעוניינים. משם ידעתי שנתקבל. הם אמרו שתשובות יגיעו בתוך שלושה ימים. עוברים יומיים, יום שלישי. השעה סביבות 16:00 ואני באוטובוס בדרך לאנשהו. הבסיסט מתקשר אליי ומנסה לעבוד עליי שלא התקבלנו, אבל לא עבד לו. הוא היה שמח וגם אני שמחתי, אני הולכת להתחיל להגשים את החלום שלי. מגיע הזמן למפגש הראשון ואני לא יכולה להגיע. מאוד התבאסתי כי לא רציתי להשאיר רושם כזה של מבריזנית, ולא רצינית. עוברים הימים והמפגשים, וביניהם חזרות והמון שירים. חלק מקוריים, חלק לא, חלק בהשראת סיפורים מקראיים ויש המון מגוון של שירים. אני מאושרת. בחיים לא הייתי כל כך מאושרת. זה בדיוק כמו שדמיינתי. יש לי להקה, מכירים אותנו, יש לנו שירים טובים, יש לי הדמנות לכתוב ולהלחין. הם גם החברים שלי. אני יוצאת איתם בלי קשר לחזרות ולמפגשים. ואני אפילו חושבת שאחד מהחבר'ה דלוק עליי. זו בלי ספק השנה וחצי הכי טובה בחיי. אבל לאחר תקופה מסויימת הדברים השתנו. היו יחסי כוחות ואגו שלא היה אמור להיות. הם התחילו להתנהג לא יפה אליי, ואחד לשני. קרו כמה ריבים ואי נעימויות. עד שפשוט הפסקנו להיפגש לחזרות. עברו כמה חודשים מאז החזרה האחרונה שלנו. ו… אני כבר לא חברה שלהם. הפסקתי להתראות איתם. הבנתי שהם לא בשבילי. התפשטו שמועות שהתפרקנו, והיו גם שמועות על הסיבה. היו שמועות שלזמרת ולמתופף היה רומן והם לא הצליחו לממש אותו אז הם הפסיקו להיפגש. זו סיבה חלקית. זה נכון. היה לנו רומן. מותר לנו, אבל זו לא הסיבה שהפסקנו עם החזרות. פשוט ידענו כולנו שזה צריך להפסיק כאן. אבל הגיטריסט לא ויתר והמשיך ללחוץ עלינו להיפגש לחזרה. כל החופש הזה רק רציתי לפרק את הלהקה כבר אבל לא הייתה לי הזדמנות. עכשיו קבענו חזרה והנה זה מגיע. אני צריכה לאזור אומץ ולהגיד להם שזהו זה. שאני כבר לא חלק. וזה בא בדיוק בטיימינג המתאים. הם לא התייחסו אליי, וידעתי את זה מראש. הם היו מגעילים בדיוק כמו שתיארתי לעצמי שהם יהיו. אמרתי להם ביי, כתבתי להם משהו נחמד ועכשיו אני מקווה לא לשמוע מהם יותר לעולם. אבל זו בעייה, אנחנו באותו בית הספר, ויש לנו חברים משותפים. אז לא משנה מתי אני אצטרך לסבול אותם. אני תמיד אראה אותם ואשמע אותם ועליהם. זה מעצבן, אבל אצטרך להתמודד עם זה. מה שאני רוצה עכשיו לראות זה האם ימשיכו ארבעתם לבד, או יצרפו אליהם אחת מהזמרות האחרות בפרוייקט והאם ישנו את שמם, ואם לא ישנו- לא אוהב את זה, אני אתעצבן וארתח. היה לי בזה חלק וזה כבר לא קיים. זה כבר לא אותו המותג.